נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רוצה הסכם עם איראן. יותר משהוא רוצה הסכם, הוא רוצה תמונת ניצחון. טראמפ לא מנהל רק מו"מ על גרעין, הורמוז וסנקציות. הוא מנהל מלחמה על הנרטיב. על רקע הביקורת הגוברת על פרטי ההסכם המתגבש, טראמפ צריך להוכיח שההסכם שיביא - אם יביא - יהיה טוב בהרבה מהסכם הגרעין של אובמה. מבחינתו, זה לב הבעיה.
כאן מתחילה המבוכה האסטרטגית שלו. הוא יודע שהוא רוצה לצאת מהמשבר אך לא יודע איך לעשות זאת בלי להיראות כמי שהתפשר. הוא רוצה הסכם, אך לא יכול לקבל הסכם עמום. הוא רוצה להימנע ממלחמה ממושכת, אך לא יכול להרשות לאיראן להוכיח שלא נכנעה. הוא רוצה להרגיע את מדינות המפרץ ואת שוקי האנרגיה, אך בו בזמן חייב להיראות תקיף מול טהרן. במילים אחרות: טראמפ מחפש סולם לרדת מהעץ, אבל כל סולם שמוצע לו נראה בינתיים כמו התקפלות.
לכן סוגיית החומר המועשר הפכה למבחן המרכזי, אך גם כאן יש אי בהירות. פתיחת מצרי הורמוז יכולה לספק לטראמפ הישג חשוב, אבל לא מספיק. כדי לטעון שניצח את הוויכוח עם אובמה, הוא זקוק למרכיב מוחשי: הוצאת החומר המועשר מאיראן, השמדתו, או לפחות מנגנון פיקוח אמין שיאפשר לו לומר שהאיום לא נדחה אלא טופל. אלא שלא ברור אם הפער בין השמדה, הוצאה ודילול מתורגם אצלו להבדל מדיני אסטרטגי, ולא רק להבדל טכני. דילול החומר, אפשרות שאולי האיראנים יהיו מוכנים לדון בה, אינו שקול להסרתו מן המשוואה.
מעבר לכך, גם אם תימצא נוסחה כלשהי לגבי החומר המועשר לרמה גבוהה, עדיין לא ברור מה יקרה למלאי האורניום המועשר לרמה של 20%. זו אינה סוגיה שולית. מלאים ברמות העשרה שונות משפיעים על משך הזמן הדרוש לפריצה עתידית, ולכן הסכם שיתמקד רק בחומר המועשר לרמה גבוהה, אך יותיר עמימות סביב יתר המלאים, עלול לאפשר לכל צד לספר סיפור אחר: טראמפ יטען שהסיר את האיום המרכזי; איראן תטען ששמרה על יכולותיה; וישראל תחשוש שהפערים הטכניים הפכו לבעיה אסטרטגית.
נקודת התורפה
האיראנים מבינים היטב את נקודת התורפה הזו. במו״מ העקיף הם אינם רק מגיבים להצעות אמריקאיות; הם מנסים לנצל את הדחיפות של טראמפ. ככל שהוא זקוק יותר להישג, כך גדל מרחב התמרון שלהם. הם יכולים להציע רגיעה בהורמוז, הפחתת מתיחות, המשך שיחות ונוסחאות כלליות בנושא הגרעין, אך בלי לוותר באמת על נכסי הליבה. מבחינת טהראן, זו הדרך הטובה ביותר לנסות ולספק לטראמפ חומר גלם לנאום ניצחון, בלי להיראות כמי שנכנעה.
ככל שטראמפ רוצה יותר הסכם, כך הוא עלול למצוא עצמו במסלול של הסלמה. אם יקבל נוסחה איראנית חלשה, יואשם בכך שהביא הסכם גרוע מזה של אובמה. אם ידחה אותה, יצטרך להוכיח שהלחץ האמריקאי עדיין עובד
אבל דווקא כאן טמונה סכנת ההידרדרות. ככל שטראמפ רוצה יותר הסכם, כך הוא עלול למצוא עצמו במסלול של הסלמה. אם יקבל נוסחה איראנית חלשה, יואשם בכך שהביא הסכם גרוע מזה של אובמה. אם ידחה אותה, יצטרך להוכיח שהלחץ האמריקאי עדיין עובד. ואם איראן תמשיך להפעיל לחץ בשטח, בעיקר בהורמוז, הוא עלול להידחק לפעולה צבאית נוספת כדי לשמר את אמינותו. התקיפה האמריקאית הלילה נגד כלי שיט איראניים, שלטענת פיקוד המרכז ניסו להטמין מוקשים, ממחישה שהמו״מ אינו מתקיים בצד המציאות הצבאית אלא בתוכה.
גם מדינות המפרץ לוחצות. מבחינתן, הורמוז אינו סמל אלא עורק חיים. הן רוצות יציבות, חופש שיט והפחתת סיכונים, אך חוששות מהסכם שישאיר בידי איראן מנופי לחץ. בד בבד, הן גם מפוחדות מההשלכות האפשריות מהסלמה. בבית, טראמפ מתמודד עם ציבור שאינו רוצה מלחמה ארוכה, אך גם עם רפובליקנים שלא יסלחו לו אם ייראה כמי שהעניק לאיראן הקלות בלי תמורה גרעינית ממשית.
אלדד שביטמעל כל אלה נמצאת ישראל. ירושלים אינה יכולה לצאת חזיתית נגד טראמפ, אך גם אינה יכולה להשלים עם הסכם שישאיר את סוגיית הגרעין פתוחה ויצמצם את חופש הפעולה שלה. בלבנון, הבעיה חריפה עוד יותר. אי אפשר להשאיר את חיזבאללה ללא תגובה לאורך זמן, בעיקר מול איום הרחפנים ושיקום היכולות, אך כל פעולה ישראלית רחבה עלולה לפגוע במאמץ האמריקאי מול איראן.
לכן הדילמה אינה רק אם יהיה הסכם. ייתכן שטראמפ ינסה להציג כל הסדר כהסכם הטוב ביותר שהושג אי פעם. אבל אם איראן לא תוותר באמת, אם הורמוז יישאר מנוף לחץ, ואם ישראל תידחק לריסון מול חיזבאללה ואיראן, דווקא הרצון של טראמפ בהסכם עלול להפוך למסלול המהיר להידרדרות. הוא רוצה לספר סיפור של ניצחון. המציאות עלולה לכתוב לו סיפור אחר לגמרי.
אל"מ (בדימוס) אלדד שביט הוא חוקר בכיר בתוכנית ארה"ב ב-INSS, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן
