למרות שהיה נראה לרגע שעוד מצעד גאווה יבוטל בחסות המלחמה בפעם השלישית, בסוף זה קרה. הדגלים נפרסו לאורך הטיילת ומילאו את תל אביב. המונים חגגו בצ׳רלס קלור וצעדו גם בירושלים ובערים נוספות. אבל רגע לפני שהעיריות אוספות את הדגלים לאפסון עד לשנה הבאה, נשאלת השאלה - מה עכשיו?
הדיון על החשיבות או האופי של מצעד הגאווה עצמו לא חדש והגיע הזמן להודות שהוא גם פחות רלוונטי. בשורה התחתונה, עם כל חשיבותו, הוא פשוט נהפך לנקודת ציון שבה אנחנו נאלצים להודות בפני עצמנו ששום דבר לא השתנה, ולהמתין עוד שנה.
רגע אחרי המצעד, מלב הבועה, חזרתי לטור שכתבתי לפני שנתיים, ולא היה לי נעים להודות בפני עצמי שהוא היה יכול להיכתב שוב היום. מילה במילה, אותו טור וטורים אחרים שנכתבו בשנים האחרונות, רלוונטיים כולם כל כך עד שהתחושה היא שכבר אין מה לחדש ואין מה לבקר, אלא רק לחזור על דברים שנאמרו.
המאבק הלהט"בי יצטרך להמציא את עצמו מחדש. אחרת, בעוד שנה, בין אם זה יותר מפגן נוכחות ובין אם יותר מסיבה, המצעד יסתכם בעוד צילומי יח"צ עבור העולם שישלפו מהארכיונים מפעם לפעם
אותם דברים נכונים גם לריאיונות שהתקיימו בימים האחרונים, לכרזות שנתלו ולפוסטים שנכתבו. כל אלה, נזרקים לחלל האוויר ונתקלים בחומת אטימות ברמה הפרקטית. וזה בדיוק השלב שבו נושא כבר הופך לשחוק ולא מעניין ציבורית כי הקהילה הגאה לא באמת בשיח. אל מול כל המאמצים להחיות את הדיון, האדישות היא זו ששולטת. מפעם לפעם יישמע גינוי רפה, במקרה הטוב, כתגובת נגד לאיזו תקיפה על רקע להט"בופובי. אולי באיזה קמפיין בחירות יזרקו הבטחה עמומה שלא יהיה אפשר לעמת עם המציאות ושאף אחד לא מאמין שהיא גם תצא לפועל. את הדוקטרינה הזו ניסח באופן הכי טוב ראש הממשלה עצמו, בהתייחס בכלל למצב הרפואה בקריית שמונה, כשהיום אפשר לראות עד כמה ההבחנה הזו נכונה גם במובן הרחב יותר, כשאמר לאורנה פרץ: ״את פשוט לא מעניינת. את משעממת אותנו״. אותו שעמום, אופף עכשיו כל שיחה בנושא מצב הקהילה הגאה בארץ בצורה שלא מאפיינת את ההתייחסות ההיסטורית אל הסוגייה שהייתה בעבר כל כך אמוציונלית.
ההפך מאהבה היא לא השנאה, אלא האדישות
אבל בעצם, גם אם יש לו צדדים חיוביים, השינוי הזה הוא ההישג הגדול של מי שמתנגדים לשיוויון. כי אם נשאל לרגע את ההקבלה השחוקה מעולמות הפסיכולוגיה, ההפך מאהבה היא לא השנאה, אלא האדישות. וברמה הציבורית, אותה אפתיות ציבורית היא הגרסה החדשה של האתגר איתו צריכה להתמודד הקהילה הגאה. וכרגע, מצעד הגאווה המתוחם והסטרילי כמו גם הפעולות האחרות פשוט לא מצליחים לפרוץ את אותו גידור בשיח הציבורי. אפילו להפך, בתמורה למצעד, התחושה היא שמצופה מהקהילה לחזור לארון למשך 364 הימים האחרים.
שי פרידמןהרי נסו להיזכר - מתי בפעם האחרונה שמעתם אמירה נחרצת עם משקל ממשי בנושא מנבחר ציבור? איזה שינוי אפשר למנות מהשנה החולפת? באיזה מקרים היה שיח בנושא בכלל? ונכון, המצב הקיים לא נחווה כנורא עבור רבים. יש שיגידו שהוא אפילו נסבל מאוד. אבל הוא בעיקר רק כזה, אל מול הקושי להגדיר אפילו רעיונית כיצד צריך להיראות השינוי ובאיזה אופן הוא יוכל להתרחש. אפשר למנות כמה סיבות לכך - מההקצנה של הממשלה ועד העובדה שבתוך כל הכאוס הכללי, באמת קשה למקד קשב למאבק חברתי. שניהם, לא אתגרים שרלוונטיים באופן בלעדי לקהילה הגאה, אבל הם משפיעים עליה יותר מכל מאבק ציבורי וחברתי אחר.
אל מול כל אלה, המאבק הלהט"בי יצטרך להמציא את עצמו מחדש. אחרת, בעוד שנה, בין אם זה יותר מפגן נוכחות ובין אם יותר מסיבה, המצעד יסתכם בעוד צילומי יח"צ עבור העולם שישלפו מהארכיונים מפעם לפעם. ואז, רגע אחרי, הסוגייה הלהט"בית תוחזר לארון למשך שנה נוספת, וחוזר חלילה.
