בימים כאלה נדמה שהרמטכ"ל צריך להודות כל יום על כך שהדרג המדיני מורכב מראש ממשלה במצבו הסחיט ביותר בזירה האמריקאית ושר ביטחון שהוא בדיחה שחוקה, אפילו יותר מהסיבה שבגללה טובלים ביצים במי מלח בליל הסדר. אם בדרך כלל הנטייה מחוץ ליקום הפרו-שלטוני היא לחוש אמפתיה כלפי רב-אלוף אייל זמיר בגלל שאלו הבוסים שלו (וממילא לא נעים לבקר את מפקד הצבא), עתה ניכר שהם השכפ"צ שלו מפני קבלת אחריות על החלק שלו בתסבוכת שבה ישראל נמצאת בכמה חזיתות.
נכון להזכיר זאת במיוחד עכשיו, נוכח האופן הציני שבו הצבא מנצל את לפיתת החנק האמריקאית כדי להתלונן באמצעות השופרות שלו שלא נותנים לו לנצח. כידוע אין מתקפה יותר מוצלחת כמו זאת שלא יצאה לפועל מסיבות כאלה ואחרות, וכעת "גורמים בצה"ל" יכולים לספר על "תוכניות תקיפה משמעותיות" ולשווק אותן כמהלך דרמטי שהיה משנה את התמונה העגומה. הצורך הילדותי של נתניהו וכ"ץ לרוץ ולצעוק "הנחיתי" לתקוף בביירות רק חידד את המהלך התקשורתי, שבו אינטרסים פוליטיים גוברים על צורכי הביטחון.
אבל השקיעה המחודשת בבוץ הלבנוני, שהגיעה לשיאים של אבסורד בחגיגות נוכח כיבוש מוצב הבופור (חבל שלא ניתן גם להחזיר את נבחרות ברזיל ואיטליה של מונדיאל 1982?) היא חלק בלתי נפרד מגיליון הציונים של זמיר, שהולך ומתמלא בהערות בעייתיות ומספרים לא מרשימים. כפי שתמך במהלך מפוקפק כמו ההחלטה להפר את הפסקת האש בעזה במרץ 2025 ושיחק תפקיד מפתח בפסאדה שהאיום האיראני למעשה נגנז ביוני 2025, כך הוא נטע בציבור את התחושה שחיזבאללה "שגה שגיאה חמורה" כשהגיב לחיסול ח'מינאי לפני שלושה חודשים, כיוון שזה העניק לישראל, שפעלה בחופשיות בדרום לבנון ללא תגובה, את התירוץ להיכנס למערכה אחת אחרונה בסיוט הזה. זמיר, בדיוק כמו הדרג הפוליטי, אמר במפורש כי "לא נעצור עד שהארגון יפורק מנשקו", רק כדי שאחר כך יודה קצין בכיר שמשימה זו מחייבת כיבוש של כל לבנון, בזמן שהצבא שחוק, מותש וזקוק לאלפי לוחמים שלא יגיעו – לא עכשיו וכנראה שלא בשנים הקרובות.
החטא החמור ביותר הוא ההשתמטות של הצבא מהחובה המוסרית לומר את האמת העירומה, הכואבת והמרה על הבוץ שגובה כמעט מדי יום את חייהם של חיילים וחיילות ולא מספק ביטחון ליישובי הצפון
לכן עם כל הכבוד ל"תוכניות תקיפה משמעותיות" ולהשתלטות על מבצר עתיק, צה"ל והעומד בראשו הם מהאחרונים שיכולים לבוא בטענות: ההתרברבות של אלוף פיקוד צפון על כך ש"חיזבאללה נפל למארב אסטרטגי" חשפה דווקא את קוצר הרואי של צה"ל, שפספס מודיעינית את רמת השיקום של האויב בעודו מפזר הצהרות זחוחות ואז מצא את עצמו נרדף על ידי נשק זול, יעיל ולא ממש חדש כמו רחפני הנפץ.
אולם החטא החמור ביותר הוא ההשתמטות של הצבא מהחובה המוסרית להטיח בציבור את האמת העירומה, הכואבת והמרה על הבוץ שגובה כמעט מדי יום את חייהם של חיילים וחיילות ולא מספק ביטחון ליישובי הצפון. והסיבה לכך היא לא רק דובר צה"ל חלש ולא רלוונטי, שכמעט אינו מתייצב מול המצלמות ועונה לשאלות, אלא האיש שמינה אותו ומפקד על מהלכים בעלי תועלת מפוקפקת. וכמו כדי להוכיח שהצבא לא למד כלום ולא שכח כלום, נחשף הבוקר ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" שאלוף פיקוד דרום מקדם מבצע ל"פירוק החמאס מנשקו" שייקח לשיטתו "6-10 שבועות".
מה כבר יכול להשתבש.
