השבוע, כשדודה מאשה חגגה את יום הולדתה ה-90, עמדנו סביבה נרגשים. מאשה היא עדה חיה למה שניתן לכנות "השואה השקטה". היא שרדה את רעש המטוסים המפציצים, את הרעב המנקר במחנה הפליטים בדאגסטן, ואת אובדן אחיה הקטן, ועלעל, שגווע מרעב לצידה בלילה אחד שקט מדי. היא ניצחה את הנאצים, ניצחה את האנטישמיות הסובייטית, וניצחה כשעלתה לישראל ב-1995 כדי לבנות כאן בית. אבל בעוד שמאשה רואה בילדים שלי את הניצחון הגדול שלה על פני האדמה, מדינת ישראל – הבית אליו ערגה – מגישה לה וליותר מ-100 אלף ניצולים אחרים כתף קרה. לקראת יום השואה הבינלאומי, עלינו להישיר מבט אל המציאות המבישה: הטרגדיה של ניצולי השואה דוברי הרוסית היא משולשת – כלכלית, חברתית ונרטיבית.
המדיניות הישראלית יצרה בתוך קהילת הניצולים "מעמדות". בעוד שניצולים שעלו לפני 1953 זכאים לקצבאות חודשיות של אלפי שקלים והטבות משמעותיות, ניצולים דמויי מאשה – שעלו מברית המועצות לאחר שהמסך המורם נפתח – נדחקו לשוליים. מקבלים מענק שנתי זעום של פחות מ-7,500 שקלים, ללא הנחות בארנונה או בחשמל. עבור כ-37 אלף ניצולים שחיים מתחת לקו העוני, מדובר בגזר דין של בדידות ומחסור.
"איזו מדינה יפה יש לנו, תשמרו עליה בשבילי", אמרה מאשה ביום הולדתה. כדי לשמור על המדינה, עלינו לשמור קודם כל על כבודם של אלו ששרדו כדי לראות אותה קמה
האבסורד זועק לשמיים דווקא בתקציב המדינה האחרון. בעוד שהמשק מתייקר והאינפלציה שוחקת את כוח הקנייה, הממשלה לא העלתה את הקצבאות הזעומות האלה. זוהי הפעם הראשונה מזה שנים שלא הוסף ולו שקל אחד למי ששרדו את הנורא מכל. בזמן שאנו בונים את ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר ומנסים לאחות את פצעי המלחמה הנוכחית, אסור לנו להפקיר את דור המייסדים שהניח את היסודות לקיומנו.
מעבר לכסף, קיים העוול הנרטיבי. במשך שנים, סיפורם של יהודי ברית המועצות נדחק לשוליים של זיכרון השואה הלאומי. דיברנו על אושוויץ וטרבלינקה, אך שתקנו על הגטאות של טרנסניסטריה, על ה"אבקואציה" (הפינוי) ועל חצי מיליון הלוחמים היהודים בצבא האדום. מאשה נאלצה להיאבק כדי שקולה יישמע, עד שישבה לפני מספר חודשים מול מצלמות "יד ושם" והפכה את השתיקה לעדות.
אלקס ריף צילום: טל שחרכדי לתקן את העוול, הממשלה חייבת לבטל את מגבלת שנת העלייה. זכאות לקצבה צריכה להיקבע לפי הסבל שעברו הניצולים, ולא לפי התאריך שבו החתימו דרכון בנתב"ג. בנוסף, על עמותות הסיוע והגופים הממשלתיים להנגיש את שירותיהם בשפה הרוסית – לא כחסד, אלא כחובה מוסרית כלפי אלו ששפתם נותרה הגשר האחרון לזיכרונותיהם.
"איזו מדינה יפה יש לנו, תשמרו עליה בשבילי", אמרה מאשה ביום הולדתה. כדי לשמור על המדינה, עלינו לשמור קודם כל על כבודם של אלו ששרדו כדי לראות אותה קמה. אסור לנו להמתין עד שלא יהיו כאן עוד עדים חיים כדי להיזכר בחוב המוסרי שלנו. התיקון חייב לקרות עכשיו, לפני שהשעון יעצור מלכת עבור דור שלם שנשכח מאחור.
אלקס ריף היא מנכ"לית עמותת "לובי המיליון", המקדמת זכויות וצרכים של ישראלים יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, ומחברת הספר "יותר יהודי ממך"
