נתניהו מקשיב ושומע שקט. נגמרה המוזיקה. לא רעש האולפנים. לא הסקרים. לא הצעקות בטוויטר. שקט עמוק יותר. השקט שנשאר אחרי שהמוזיקה נגמרת.
הרבה דברים נרצחו ב־7 באוקטובר. ילדים. נשים. חיילים. תחושת הביטחון של מדינה שלמה. אבל נרצח גם משהו נוסף — הפוליטיקה הישראלית שהכרנו. אפילו שמעון פרס כבר לא מחלק את ירושלים. לא כי השתנתה האידיאולוגיה - אלא כי המציאות מחקה את גבולות הוויכוח הישן.
יחד עם חלום המדינה הפלסטינית נעלמה גם המילה “שלום” מהפוליטיקה הישראלית. לא כי ישראלים לא רוצים שלום - אלא כי הם כבר לא מאמינים בסיסמאות של פעם. וכשמתה החלוקה של שמאל וימין - ישראל התחילה לחפש קו שבר חדש.
והוא כבר כאן. לא ימין מול שמאל, אלא משרתים מול לא־משרתים. נושאים בנטל מול מי שחיים מחוץ לו. יצרנים מול מגזרים. ופה בדיוק נגמרת המוזיקה של נתניהו. כי במשך שנים נתניהו היה המאסטרו של הפוליטיקה הסקטוריאלית. הוא פירק את ישראל לשבטים - ואז מכר לכל שבט פחד מהשבט השני. הכול היה ניהול אינסופי של מגזרים, חרדות וזהויות. אבל ביום שאחרי הבחירות, לא משנה מי ינצח - מחכה קיר.
החרדים צריכים משהו שאיש כבר לא באמת יודע לתת: גם פטור, גם תקציבים, גם עולם ישן שמתקשה לשרוד בתוך ישראל החדשה שנולדה אחרי 7 באוקטובר. ואין לזה רוב. לא אצל דור המילואים. לא אצל הציבור המשרת. לא אצל ישראל שעברה מלחמה. ולכן לנתניהו אין באמת ממשלה — גם אם ינצח.
הוא מבין את זה. לכן הוא עשוי לנסות את המהלך האחרון שלו: לשבור למרכז. להביא נבחרת שיריונים. לייצר “ליכוד חדש”. אולי אפילו מסגרת חדשה לגמרי. ויש גם אפשרות אחרת: שנתניהו בכלל לא ירוץ. יישב על הספסל. יחכה שהמערכת כולה תקרוס לתוך עצמה - ואז יחזור כמבוגר האחראי היחיד שנשאר בחדר. אבל גם זה אולי כבר מאוחר מדי.
השאלה הגדולה של השנים הקרובות איננה רק מי ינצח בבחירות, אלא מי יצליח לבנות מחדש רעיון ישראלי משותף. איך בונים ישראל גדולה מסך חלקיה
כי הבעיה איננה רק נתניהו. הבעיה היא שהמודל כולו נשבר. ישראל לא יכולה להמשיך להיות אוסף של סקטורים שנלחמים על שלל. מדינה לא יכולה להיות קטנה מסך חלקיה. והשאלה הגדולה של השנים הקרובות איננה רק מי ינצח בבחירות, אלא מי יצליח לבנות מחדש רעיון ישראלי משותף. איך בונים ישראל גדולה מסך חלקיה. לא ישראל קטנה מסך חלקיה.
כי נתניהו מקשיב עכשיו - ושומע שקט. המוזיקה נגמרה.
שחר סגל הוא יזם ויועץ לגורמים במערכת האסטרטגית
