אנחנו הישראלים אוהבים להתעורר מקונספציות, אבל רק אחרי שהן מתפוצצות לנו בפנים. אחד התהליכים המסוכנים ביותר שמתרחשים לנו מתחת לאף ושאנו מתעלמים ממנו בעקביות הוא הצניחה שמתרחשת בתמיכה בדעת הקהל האמריקאית בישראל.
נתונים של PEW שפורסמו על ידי ה-INSS מאשרים את מה שרבים מאיתנו מעדיפים להדחיק: ישראל מאבדת את הצעירים בארה״ב. הנתונים מצטרפים לשורת סקרים מהשנים האחרונות המעידים כי באוכלוסייה הכללית של ארה״ב לא קיימת כיום אף קבוצת צעירים שרואה את ישראל בחיוב, וכי גם בקרב קהלים מבוגרים יותר מתקבע דימוי שלילי של ישראל. אם המגמה הנוכחית תימשך, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בטווח הקרוב במציאות שבה לישראל אין בסיס פוליטי יציב באף אחת מהמפלגות. אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו סיפורים ולחפש תירוצים, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. התמיכה בישראל נמצאת בנסיגה מתמדת, ואנחנו מפסידים את הדור הבא של אמריקה. המדאיג באמת? שהמגמה הזו מתחילה לחלחל כבר גם לקהלים המבוגרים יותר.
כבר לפני שנים החלה מדינת ישראל לבנות את הבסיס הפוליטי שלנו בארה"ב על האוונגליסטים במקום על הקהילות היהודיות, ולוותר תמיכה דו מפלגתית לטובת הסתמכות על המפלגה הרפובליקנית. בטווח הקצר, זה נראה כמו עסקה משתלמת: האוונגליסטים פחות ביקורתיים, התמיכה שלהם נלהבת, והם מייצרים סביבה נוחה ומחבקת. לעומתם, יהודי אמריקה הם קהל מאתגר בהרבה; הם אמנם אכפתיים מאין כמוהם, אבל הם מגיעים עם מטען תרבותי, ציפיות וערכים של בני אותו עם. דבר דומה התרחש עם המפלגות - רמות שיתוף הפעולה עם הממשל הרפובליקני נסקו, בעוד הגשרים למפלגה הדמוקרטית התרסקו.
והנה הנקודה הקשה והבוטה באמת: אחד הנכסים האסטרטגיים החיוניים ביותר של מדינת ישראל הוא קהילה יהודית-אמריקאית אוהבת ומחויבת. אבל מלבד שליחים של הסוכנות וההסתדרות הציונית, שאינן זרועות שלטון, מה עשתה מדינת ישראל כדי לשמר את הקשרים הללו?
התנהלות ההנהגה במתווה הכותל, היחס המזלזל של חלקים בחברה הישראלית כלפי מיליוני יהודים ציונים בארה"ב, והפיכת המושגים "רפורמי" או "קונסרבטיבי" למילות גנאי – כל אלה אינם אירועים מבודדים. כשמוסיפים לכך התבטאויות פוגעניות של נבחרי ציבור כלפי ראשי פדרציות, המקדישים את חייהם למען מדינת ישראל, מתקבלת תמונה של זלזול עמוק ומחפיר.
אפשר כמובן לטעון שזו זכותנו, ומי שאינו חי כאן אינו רשאי לבוא בטענות. זה טיעון לגיטימי, אך זו בדיוק הגישה שמולידה הדדיות הרסנית
אפשר כמובן לטעון שזו זכותנו, ומי שאינו חי כאן אינו רשאי לבוא בטענות. זה טיעון לגיטימי, אך זו בדיוק הגישה שמולידה הדדיות הרסנית: בהיעדר הערכה מצדנו, לא תהיה תמיכה מצדם.
והנה בעיית העומק של ההסברה - היא מתדלקת את ההתנהלות הנרקיסיסטית שלנו. כאילו כל מה שעלינו לעשות הוא להשמיע את קולנו בווליום גבוה עד כמה שניתן לכמה שיותר אנשים, והם כבר ישתכנעו. בלי שנצטרך לנהל איתם דו-שיח אמיתי, הדדי ומכבד. בצורת ההתנהלות הזו, העובדה שיהדות אמריקה נותרה מחויבת לישראל עד כה היא כמעט נס.
כדאי להיזכר באמת פשוטה: ברית מורכבת אך עמוקה עדיפה מברית נוצצת ושטחית. גם אם כדאי להשקיע בשתיהן
כדאי להיזכר באמת פשוטה: ברית מורכבת אך עמוקה עדיפה מברית נוצצת ושטחית. גם אם כדאי להשקיע בשתיהן. בניית גשר עמוק וחזק בין החברה הישראלית ליהדות התפוצות היא לא רק חובה מוסרית כלפי העם היהודי, היא צורך ביטחוני-אסטרטגי ממדרגה ראשונה.
כדאי שנתחיל לפרק את הקונספציה: אין תמיכה אוטומטית. אין מתנות חינם. אי אפשר לספר סיפור משכנע בלי להיות מסוגל לראות את העולם מנקודת המבט של האחר. אנחנו לא צריכים הסברה. אנחנו צריכים לבנות גשרים.
עוז בן נון הוא מנכ"ל מרכז ריבוא - הבית הרעיוני של ברית המשרתים
