"החלפת האבל בשמחה מרירה": בעקבות הדיכוי האכזרי של גל המחאות באיראן, ונוכח החשש של האזרחים מהמשטר, בני משפחה של קורבנות הטבח מצאו דרך ייחודית לביטוי מחאה - עריכת לוויות שכוללות מוזיקת פופ רועשת וריקודים. כמה איראנים סיפרו בריאיון ל"גרדיאן" הבריטי על הפרקטיקה, שהפכה את טקסי האבל ברחבי המדינה למרחב שבו משדרים מסרים של מרד ומאתגרים את הנורמות הדתיות ברפובליקה האיסלאמית.
במקום להיצמד למסורת, שלפיה הלוויה מנוהלת על ידי איש דת שיעי, הקרובים האבלים ברחבי איראן הופכים את טקסי הקבורה לחגיגות של חיי יקיריהם. מומחים ששוחחו עם ה"גרדיאן" מסבירים שמדובר בהתרסה כלפי המשטר ובעלבון מכוון לתרבות האדיקות הדתית שדורש משטר האייתוללות.
איראנים רוקדים בלוויות יקיריהם שנהרגו בדיכוי המחאות
(צילום: National Union for Democracy in Iran - NUFDI)
לפי עדויות, כמו גם טענות של האו"ם, רבות מהלוויות נערכות רק לאחר שבני המשפחה הצליחו לקבל את גופת יקיריהם בתמורה לתשלום כופר לחדרי מתים, שלעיתים נע בין 5,000 ל-7,000 דולרים. ב"גרדיאן" נכתב עוד שבני המשפחה נאלצים גם לחתום על הצהרה שלפיה המנוח היה איש בסיג', מיליציית המתנדבים שמסייעת למשמרות המהפכה ואחראית על דיכוי המפגינים. בדרך זו, המשטר מחזק את הנרטיב שלפיו המוחים הם "טרוריסטים" שפגעו באנשיו, ומעלה את מניין הקורבנות בקרב כוחות הביטחון.
לפי הערכות, מניין הקורבנות באיראן נע בין אלפים בודדים לרבבות קורבנות. בעוד שהמשטר נקב בחודש שעבר במספר של 3,117 הרוגים, שכלל לכאורה גם מאות מאנשי כוחות הביטחון, ארגוני זכויות אדם מדווחים על מספרים גבוהים בהרבה. לפי הארגון האיראני Human Rights Activists News Agency, שפועל מארה"ב, מספר ההרוגים שמותם אומת עומד על 6,126 בני אדם, ואלפים רבים של מקרים טרם אומתו. ימים לאחר הודעת המשטר, שני בכירים במשרד הבריאות האיראני סיפרו למגזין TIME כי ייתכן ש-30 אלף בני אדם נהרגו ברחובות איראן רק בימים 9-8 בינואר. בהמשך הופיעו דיווחים שכללו מספרים גבוהים יותר, במה שכבר מוגדר כאחד ממעשי הטבח הגדולים בהיסטוריה המודרנית.
תיעוד מאיראן: בני משפחה לצד עשרות גופות של מפגינים
5 צפייה בגלריה
אזרחים איראנים רוקדים ושרים בלוויות יקיריהם שנהרגו בדיכוי המחאות
(צילום: National Union for Democracy in Iran - NUFDI)
"רבים מהאבלים לא רוצים שהאבל על יקיריהם יישא כל זכר לאבל הדתי שמאפיין את התרבות המשותפת לרוצחיהם", מסביר את התופעה חוסיין רזיאן, פרשן איראני שמתגורר בארה"ב. "במקום לבטא צער כלפי חוץ צער, הם בוחרים להפגין שמחה. לשמחה הזו יש מסר פוליטי עוצמתי של התמדה במאבק נגד המדכאים", הוסיף. לדברי סוציולוגים, המסר שבולט בטקסים הללו, על רקע הדיכוי, הוא מסר של מרד ומאבק.
ברשתות החברתיות הופצו סרטונים מכמה אירועים כאלה, שבהם נראו בין היתר נשים ללא החיג'אב המסורתי שנדרש לפי כללי הצניעות ברפובליקה האיסלאמית. במקום האווירה הקודרת המאפיינת אבל, הנוכחים מתועדים רוקדים וקופצים לצלילי שירים פופולריים. בני משפחה שאיבדו את קרוביהם סיפרו כי בחרו לערוך אירועים תוססים במכוון, כדי לבטא את הדרך שבה ההרוג ניהל את חייו.
אתגור הנורמות הדתיות
קרוביו של מילאד בן ה-17 רקדו בהלווייתו בטהרן לצלילי שירו האהוב "ג'אף", בלדה רומנטית בביצוע של הזמר האיראני עלירזה טאליסחי. מילאד נפצע מירי כוחות הביטחון בשכונת נאזיאבאד בטהרן ב-8 בינואר, ובהמשך מת מפצעיו. עבור גופתו הרשויות דרשו מהמשפחה תשלום של כ-7,000 דולר, אך לא ברור כמה הם נאלצו לשלם לבסוף. אחיו הגדול רזא, המתגורר בבירת אסטוניה טאלין, שיתף כי "המשפחה עשתה את מה שמילאד היה רוצה", הם רקדו בדמעות בקטס הקבורה. אפילו באבל, הם כיבדו את חייו התוססים".
שגאייג בת ה-21 תיארה נסיבות דומות סביב בן דודה בן ה-19, שנורה למוות בהפגנה בשכונת נרמאק שבצפון טהרן. "אני אפילו לא יכולה לומר כמה כסף שילמנו, אבל כל מה שרצינו היה לקבל אותו בחזרה", שיתפה. "כשגופתו הגיעה לבסוף הביתה, המשפחה התכוננה כמו לחתונה. חיברנו רמקולים, והתקנו אוהלים גדולים בחניון. בני המשפחה בישלו ביחד, בדיוק כמו שהיה קורה בחג. ההבדל היחיד הוא שאף מאיתנו לא צחק. חגגנו את חייו, את המשמעות שלו עבורנו, את מה שהיה לו לתת לעולם".
סוציולוגים מסבירים עוד כי הריקוד הוא חלק חשוב בתרבות האיראנית, אך שבדרך כלל הוא מוגבל למסגרות סגורות כמו מסיבות פרטיות וחתונות, תחת המגבלות הדתיות מצד המשטר. ואולם, הלוויות הללו שחלקן תועדו והופצו ברשתות מתקיימות דווקא במרחב הציבורי, במסגרות פתוחות ולעיני כל, מה שמהווה אתגור של נורמות הצניעות והשמרנות. הופעה של נשים שרוקדות ושרות בציבור יכולה אף להתפרש כדחייה של עקרונות ההלכה ברפובליקה האיסלאמית, שאוסרים על ריקוד וקול שירה נשי.
הסוציולוג האיראני סעיד פאיוונדי, מאוניברסיטת לוריין שבצרפת, מסביר כי קיום של לוויות איראניות ללא סמלים איסלאמיים מסורתיים, מסמלות "התנגדות לממשלה התיאוקראטית שרוצה לכפות נורמות דתיות על כל החברה האיראנית ועל תחומים שונים בחיי הפרט". הוא הוסיף כי "בתנועות המחאה, טקסי האבל על קורבנות הדיכוי הממשלתי הפכו למרחב המאתגר נורמות דתיות ורשמיות.
"מה שנראה משמעותי מאוד מבחינה סמלית הוא השימוש במוזיקה ובריקוד, שנחשבים לערכים שליליים בתרבות המדינה. החלפת הבכי והאבל, הנחשבים לערך ליבה, בסוג של 'שמחה מרירה' היא מרכיב משמעותי נוסף בשינוי התרבותי. הם רוצים לומר לממשלה: 'אנחנו לא בוכים על הקדושים המעונים שנפלו למען החירות - הם בחרו בדרך הנכונה ומהווים מקור גאווה עבורנו".
