בסוף החודש תמלא שנה לאחד הרגעים המצמררים שעברנו מאז 7 באוקטובר - הרצח של ששת החטופים במנהרות לאחר ששוביהם הבינו שכוח של צה״ל מתקרב אליהם. אני זוכרת בדיוק מצמרר את אותו מוצאי שבת, אני עומדת בכיכר עם אסתר בוכשטב, אמו של יגב ז״ל שרק חודש קודם סיימה לשבת שבעה על בנה החטוף, וגל שמועות מציף את הסלולרי שלי. כדרכי סירבתי להעביר את השמועה והשמות הלאה, ולפתע פגשתי את גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת. העיניים נפגשו בשאלה - שלו בוודאי, וגם שלי - והלב מאן להאמין. לא חלפה שעה והתברר כי כרמל גת, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, הירש גולדברג פולין ואלכס לובנוב, נרצחו במנהרה על ידי מפלצות חמאס - מחבלים מרגיש סטרילי מדי כשמדובר בהם.
המדינה כולה נעמדה על הרגליים וההמון הציף את הרחובות בדרישה להגיע לעסקה להשבת החטופים, כי הסכנה כבר הייתה ברורה ומוחשית. ההסתדרות התגייסה, פורום העסקים ומקומות עבודה נוספים הבינו שלרגע חייבים לעמוד מלכת. מאז הרצח ההוא, אני נושאת עלי את הדסקית של כרמל שנתן לי אביב אשל בשבעה, כתזכורת איומה מה קורה לאחינו בשבי.
לקראת מחר, שאז ביקשו משפחות החטופים, שוב, לרגע לעמוד איתם בסולידריות, הרגשתי חובה להזכיר את הערב הארור ההוא. מאותו יום שבו ההמונים יצאו אני זוכרת בבהירות את קולה של ענת אנגרסט, זועקת לראשונה בציבור כשהיא משמיעה את הקלטת של מתן, בנה החייל. את גרונה החנוק, מכיר בכך שאין ברירה אלא לצאת ולזעוק במקומו.
חודשים רבים מדי אחר כך זכו 33 משפחות לחבק שוב את מנצחות ומנצחי השבי שלהם, או לפחות לסגור את מעגל הכאב ולדעת מה עלה בגורל אהוביהם. אבל קרה דבר מה נוסף, והוא קשה מאוד: כל עוד לא חזרו חטופים מן השבי, יכלו הם ואנחנו להעמיד פנים שאולי הם בידי משהו שקרוב לבני אנוש. ציפיה מוגזמת בהתחשב באכזריות שהפגינו, בהתחשב בכך שעד כה לא נמצא ולו חסיד אומות עולם אחד שמשחרר חטוף. אבל איך אפשר לדעת שהבן שלך שם ולא לקוות שהוא זוכה למעט גילויי התנהגות אנושיים? לשמחתנו ולמרבה המזל הגיעו אחיות ואחים מופלאים - באמת כל אחד ואחת מהם מתגלות ומתגלים כאישיות - ואנחנו מבינים שגם בגיא הצלמוות שממנו ניצלו הם לרגע לא שכחו סולידריות מהי.
עתה, כשאנחנו קרבים ליום ה-700 למלחמה, ונכון יותר לשנתיים מאז נחטפו אזרחים וחיילים, חייב כל ישראלי לשאול עצמו מה הוא עושה כדי - לכל הפחות - לעמוד בסולידריות עם המשפחות
מאז זכינו לחזות בשובו של עידן אלכסנדר, ומשפחותיהם של עפרה קידר, יונתי סמרנו ושי לוינסון יכלו להיפרד מאהוביהם. אבל 50 משפחות עדיין מחכות, ואין רגע שאביתר ורום בתמונות של שואה 2025 לא חולפים לנגד עיני. עתה, כשאנחנו קרבים ליום ה-700 למלחמה, ונכון יותר לשנתיים מאז נחטפו אזרחים וחיילים, חייב כל ישראלי לשאול עצמו מה הוא עושה כדי - לכל הפחות - לעמוד בסולידריות עם המשפחות.
התחושה הכללית היא שהקריאה להשבתה ברורה רק מצידן של המשפחות. מטה ההייטק קרא לעצור, ההסתדרות מובילה קו של מחויבות בלי קריאה מפורשת להשבתה - כדי שזו לא תיעצר על ידי בית הדין לעבודה - וארגוני המסעדנים שנושאים על גבם יותר מאחרים את צלקות המלחמות הודיעו שיעמדו בסולידריות עם המשפחות. ולא רק הם - רשויות מקומיות, חברות פרטיות וארגונים מאפשרים לעובדים שלהם לצאת לזמן הזדהות עם המשפחות.
המשפחות נואשות. אני לא מבינה איך זה לא ברור לאנשים. זה לא רק בגלל האסון שהם ממשיכים לחיות בו, אלא לא פחות בגלל היחס שהם זוכים לו כאן, בביתנו - בכנסת, מול מקבלי ההחלטות, מול יחידים ברחוב שמקללים ומגדפים את מי שמתמידים לעמוד בצמתים עם תמונות חטופים. באמת שאני לא יודעת איך הם נושמים.
כל כך הרבה מבחנים אנחנו עוברים ממילא, שלא הייתי רוצה לקרוא למחר מבחן ערכי. גם אם זה מה שאני אישית מרגישה
כל כך הרבה מבחנים אנחנו עוברים ממילא, שלא הייתי רוצה לקרוא למחר מבחן ערכי. גם אם זה מה שאני אישית מרגישה אני לא ממהרת לשפוט את הציבור בישראל שעבר ועובר כל כך הרבה. אבל כל ישראלי חייב לזכור שהגורל האכזר שפגש את משפחות החטופים יכול היה לפגוש אותו - ולעשות מחר מעשה למען השבתם. שכל אחד יקרא לזה בשפה שמתאימה לו - מעצירה ועד עמידה יחד - העיקר לא להשאיר את המשפחות לבד במאמץ להשיב את ילדיהן.
מדי לילה אני שואלת את עצמי איך הייתי שורדת במקום עידית, עינב, חרות, טלי, ענת, דיצה, לישי, גליה, תמי, שרון, רותי או ארבל. איך הייתי שורדת במקום ההורים, הסבים והסבתות, בנות הזוג, הדודים ובני הדודים. והאמת שאני לא יודעת. ומה הם בסך הכל מבקשים מאיתנו?
אני אעצור ביום ראשון בשבילם, תהיו שם גם אתם.
