בשולי עצרת האו"ם בשבוע הקרוב תתכנס מועצת הביטחון לדיון נוסף על הצעת ההכרה במדינה פלסטינית. כמו בדיונים דומים בעבר, גם הפעם התגובות באזור צפויות מראש: ציניות, ספקנות, ולעיתים אף לעג. "מה הטעם לדון במדינה פלסטינית כשמתרחשת מלחמה בעזה?", שואלים ברמאללה ובעזה. "מדינה פלסטינית? עם מי? זה פרס לחמאס, איום קיומי על ישראל", עונים בירושלים ובתל-אביב.
אבל דווקא עכשיו, בתוך המשבר החמור בתולדות המקום, הגיע הזמן להניח על השולחן פתרון מדיני ברור. הניסיון הבינלאומי להכיר בזכויות הקולקטיביות של העם הפלסטיני למדינה הוא צעד חשוב, אבל הוא חייב להיות מגובה במהלך כולל - לא כסמל, אלא ככלי מעשי לבלימת ההידרדרות ולבניית עתיד.
אסור לטעות ולחשוב שאנחנו בוואקום מדיני. יש חזון מדיני ברור שכבר מיושם בפועל: חזון של שליטה, סיפוח, דיכוי ומחיקה, שמבטיח משטר של חיים על החרב וסופר-ספרטה כתנאי לבטחון. החלופה לחזון הזה אינה חזרה למדיניות הכושלת של "ניהול הסכסוך" שהובילה בין השאר לקטסטרופה של 7 באוקטובר - אלא הצעה מדינית רצינית, אפשרית וצודקת.
1 צפייה בגלריה
דיון במועצת הביטחון של האו"ם בנושא המלחמה בעזה
דיון במועצת הביטחון של האו"ם בנושא המלחמה בעזה
מועצת הביטחון של האו"ם
(צילום: Leonardo Munoz / AFP)
כבר שנים שהקהילה הבינלאומית מדקלמת את הצירוף "שתי מדינות לשני עמים" בלי להציע מסלול מדיני ישים, בלי בחינה מחודשת של הבעיות במודל הקלאסי של שתי המדינות ובלי התייחסות רצינית למציאות הקיימת בין הירדן לים. זאת, למרות שהמודל של הפרדה מוחלטת ועליונות נכשל שוב ושוב. עזה היא הדוגמה הבוטה לכך – המקום שבו הופעלו כל מנגנוני ההפרדה, הסגר וההדרה, בלי שאף ממשלה ניסתה לקדם פתרון מדיני. גם הקהילה הבינלאומית הייתה שותפה, בשתיקתה, למדיניות של ניהול הסכסוך והכיבוש. ההפרדה נכשלה, בין השאר כי בין הירדן לים מתקיימת כבר היום מציאות של תלות הדדית עמוקה: כלכלית, בריאותית, סביבתית ויותר מכל - ביטחונית. התפיסה שהפתרון יושתת על "אנחנו פה והם שם" מתעלמת מהמציאות בשטח, ומהחיבור העמוק של כל אחד מהעמים לארץ כולה.
אנחנו מציעות מודל שמחזיר את רעיון שתי המדינות מהקפאה מושגית ומתהומות הייאוש והציניות, אל קרקע המציאות. לתפיסתנו, ישראל ופלסטין חייבות להיות שתי מדינות עצמאיות וריבוניות לאורך גבולות 67', אך לא כחומה המפרידה בין גטאות אתניים אלא עם חופש תנועה, שיתוף פעולה אזרחי וביטחוני, וזיקה הדדית לאותה חבל ארץ – מבלי שמישהו יידרש לוותר על זהותו או על שייכותו. המודל שלנו לוקח ברצינות את תחושת השייכות שכל אחד משני העמים חש כלפי הארץ כולה, לצד הזכות להגדרה עצמית, ריבונות ושוויון לאומי. ומתוך ראייה מפוכחת של המציאות בשטח והצרכים של כל עם – הוא מציע אפשרות לחיים אחרים כאן.
במציאות, חיים פה שני עמים שמחוברים וקשורים עמוקות לאדמה כולה, וזה לא ישתנה גם אם נצבע את האדמה כולה באדום. החלופה היחידה לפתרון מדיני היא חיים על החרב, העמקת האפרטהייד דה-פקטו, והיאחזות באשליה שאפשר לשלוט לנצח באחרים בלי לפגוע גם בעצמנו
כן, אנחנו יודעות: ברגע הזה, לדמיין מדינה פלסטינית נשמע כמו פנטזיה רחוקה. אבל הפנטזיה המסוכנת באמת היא זו שחושבת שאפשר למחוק עם אחד מהמולדת, שצד אחד פשוט יעלם יום אחד. במציאות, חיים פה שני עמים שמחוברים וקשורים עמוקות לאדמה כולה, וזה לא ישתנה גם אם נצבע את האדמה כולה באדום. החלופה היחידה לפתרון מדיני היא חיים על החרב, העמקת האפרטהייד דה-פקטו, והיאחזות באשליה שאפשר לשלוט לנצח באחרים בלי לפגוע גם בעצמנו.
את השורות האלה אנחנו כותבות מניו-יורק, לכאן הגענו להיפגש עם האנשים שיצביעו באו"ם השבוע על ההכרה במדינה פלסטינית. ההכרה לא תספיק אם לא תלווה בצעדים קונקרטיים של הקהילה הבינלאומית לסיום המלחמה, לצד צעדים דיפלומטיים שיוציאו את ההכרה מהנייר – ויהפכו אותה למהלך מדיני שיחליף את הפרדיגמה הכושלת של שליטה, פגיעה והכחשה בסדר מדיני חדש, ישים וצודק. הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס על התנהגות טובה – היא זכות ותנאי הכרחי שבלעדיו אין חלופה להמשך ההרג והגירוש.
זו אחריות שלנו - ישראלים וישראליות, פלסטינים ופלסטיניות - להניח פתרונות על השולחן. לא רק להתנגד לחושך - אלא להציע אור
הקהילה הבינלאומית לא עושה מספיק כדי לעצור את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהפסיק את הסבל – אבל אי אפשר להתעלם מהתזוזות העצומות שחלו בשנתיים האחרונות בנסיונות להחזיר פתרון פוליטי לשיח. זו לא יכולה להיות אחריות של העולם בלבד. זו אחריות שלנו - ישראלים וישראליות, פלסטינים ופלסטיניות - להניח פתרונות על השולחן. לא רק להתנגד לחושך - אלא להציע אור. להתעקש על פתרון שעונה על הצרכים של מי שחי פה, שמבטיח לכולנו ביטחון, חופש ושוויון בארץ שאנחנו כל כך אוהבות. עלינו להפסיק להתנהל בין קטסטרופה לאדישות ותקיעות. זה הרגע שלנו להעז, להיות אמיצים - ולבחור בחיים. ולהבין שאי-הכרעה היא לא ניטרליות – היא בחירה פעילה בהמשך הסבל ההדדי. זה הרגע לקחת אחריות על העתיד שאנחנו מאחלות לעצמנו, לילדינו, למשפחותינו, לחברים, וכן - גם לזרים מעבר לגדר שחולקים איתנו את אותה פיסת אדמה.
זה הרגע לומר בקול ברור: אנחנו לא מוכנות לחיות על חרבנו לנצח. יש אפשרות אחרת - והיא לא מנותקת, לא נאיבית, ולא בלתי מושגת. זה הזמן לפעול.
ד"ר רולא הרדל ועו"ד מאי פונדק מנהלות את "ארץ לכולם - שתי מדינות, מולדת אחת" - תנועה פוליטית משותפת לישראלים ופלסטינים שמקדמת חזון פוליטי חדש לסיום הסכסוך