על פי מסכת ביכורים שבתלמוד הירושלמי, רב שמונה שלא כהלכה תהיה הטלית שעליו "כמרדעת של חמור": גינוני הכבוד שיש לנהוג בממלא שליחות ציבורית יהפכו אצלו משבח לגנאי. עו"ד מיכאל ראבילו איננו ראוי לכך. הוא שותף ותיק במשרד עורכי דין מוביל, נצר לשושלת ארוכה של משפטנים ומלומדים ידועי שם, ומעולם לא הוטל בשמו רבב. אם הוא עצמו מתבונן שוב במחזה מינויו בכנסת, חרד למעמדו של מוסד ביקורת המדינה ואיננו מוחל על כבודו שלו – מוטב יעשה אם יוותר על התפקיד.
ארבעים ושמונה סעיפים ישנם בחוק מבקר המדינה, והמילים הראשונות בו, בפתחו של סעיף 1, הן: "מבקר המדינה ייבחר בידי הכנסת בהצבעה חשאית". עורכי דין מוכשרים יוכלו למצוא ק"ן טעמים לטיהור השרץ, אבל הכל יודעים את האמת הפשוטה: בחירתו של מבקר המדינה לא נעשתה, בפועל, "בהצבעה חשאית".
היו דיווחים שסיעת הליכוד היא זאת שדרשה מחבריה להפר את החשאיות, אולם הם הוכחשו כמעט מייד. לאחר מכן, הושמעה הדעה שהבחירות פסולות רק אם אמנם ניתנה הוראה מפלגתית כללית להפרת החשאיות, וזאת בנימוק שהחלטת המצביע לצלם את עצמו היא זכותו, גם כשהיא נראית כמתואמת עם אחרים. גם יו"ר הכנסת התבטא באמירה דומה במהלך ההצבעה. אני לא בטוח שהנימוק הזה נכון. ראשית, קשה מאד להעריך את מידת הוולונטריות של מהלך מתואם שנעשה בידי מספר חברי כנסת לתיעוד של אופן הצבעתם, חרף הוראת החוק כי ההצבעה תהיה חשאית. הרי ישנה סיבה שבגללה נעשה התיעוד הוולונטרי הזה, במיוחד במקרים שבהם הוא נעשה בפומבי, כהתרסה נגד עקרון החשאיות, שכבר נדון באותו מעמד בגלוי טרם ההצבעה החוזרת. אדם איננו מתעד את עצמו כמצביע בהצבעה חשאית ומפיץ את התיעוד, אלא אם כן הוא מבקש להסיר חשד שהוא הצביע באופן שונה מכפי שמבקשים ממנו, ולא חשוב לאף אחד להסיר חשד כזה, אלא אם כן הוא חושש שיפגעו בו בשל הצבעה שאיננה מתאימה לציפיות ממנו או שהוא מבקש תמורה עבור אופן הצבעתו. הצבעה כזאת היא משוחדת אפוא, לא במובן זה שניתן להוכיח לגביה את יסודות עבירת השוחד, אלא משום שניכר שהיא לא נעשתה אך ורק משיקולים ענייניים טהורים.
די לנו בכך שרבים מחברי הכנסת, לרבות שרי ממשלה, הפרו במופגן ובמשותף את עצתו של המחוקק לחשאיות, בצירוף העובדה שתוצאות ההצבעה השתנו לאחר שהטענה לקיום דרישת תיעוד כבר נדונה במסדרונות הכנסת, כדי להסיק שההצבעה לא הייתה חשאית, יהיה האחראי לכך מי אשר יהיה
עד עתה לא התעורר הצורך בפרשנות הוראת החשאיות, משום שהכל הניחו שחברי הכנסת, המצויים בצמרת שיטת המשטר, יכבדו את ההוראה שקבעה הכנסת עצמה. משההנחה הופרכה, אין לטעמי צורך בבירור מעמיק של השאלה מדוע ההצבעה לא הייתה חשאית, ואין צורך למצוא את "האקדח המעשן" של חבר כנסת הטוען שמנהלת הסיעה ביקשה ממנו לצלם את עצמו. די לנו בכך שרבים מחברי הכנסת, לרבות שרי ממשלה, הפרו במופגן ובמשותף את עצתו של המחוקק לחשאיות, בצירוף העובדה שתוצאות ההצבעה השתנו לאחר שהטענה לקיום דרישת תיעוד כבר נדונה במסדרונות הכנסת, כדי להסיק שההצבעה לא הייתה חשאית, יהיה האחראי לכך מי אשר יהיה. מי שנבחר בדרך זאת יודע זאת כעת.
רון שפיראאת ספרו על חוק המתנה הקדיש פרופ' מרדכי ראבילו, אביו של המבקר הנבחר, לילדיו ולנכדיו. בעמוד הפתיחה של הספר בחר לצטט את דברי חז"ל: "השוחד יעוור עיני חכמים – קל וחומר לטפשים". חברי הכנסת, שכולם חכמים, התבקשו על ידי המחוקק לבחור את המבקר בחשאיות, משום שהמחוקק ביקש למנוע השפעה של שיקולים סיעתיים או קואליציוניים על אופן בחירתם. סחר-מכר בערכים חומריים ואידיאולוגים הוא מותר בדרך-כלל, ולמעשה הוא לבה של העשייה הפוליטית, אך במספר קטן של נושאים המחוקק דרש מראש למנוע אותו. במקרים אלה חברי הכנסת נדרשים למה שמכונה בתורת המשחקים "הצבעה כנה" – להכריע על פי צו מצפונם ומיטב שיפוטם, בהתעלם משיקולים הנוגעים לנושאים אחרים. כשההוראה הזאת מסוכלת, הופכת דעתם למשוחדת. וכשם שאסור לדיין לקבל שוחד, גם כדי לשפוט בצדק, אין לאדם ראוי לקבל עליו תפקיד, שהוא מונה אליו בהליך פגום.
פרופ׳ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
