נתניהו צודק. המשפט הזה, אם לא תתקבל בקשת החנינה, יימשך עוד הרבה מאוד שנים. והמשפט הזה הוא אחד הפיגועים החמורים ביותר שבוצעו בישראל. והמשפט הוא הסיבה העיקרית ליוזמת המהפכה המשטרית של יריב לוין, בתחילת 2023. והמשפט הזה הכניס את ישראל לסחרור חוקתי שמאיים עליה לכלותה. והמשפט הזה יצר את אחד השסעים החמורים ביותר, אם לא החמור ביותר, בתולדות המדינה. והשסע הזה, ככל הנראה, עודד את חמאס לצאת לטבח הגדול ביותר ביהודים, וכל מי שהיה לצידם, מאז השואה.
השסע מאיים עלינו לכלותנו. הייתה הפוגה קצרה של אחדות לאחר מתקפת הטרור. אבל חזרנו לאותו מקום. הליכוד חזר ליוזמות חקיקה שספק אם הן יגיעו לקריאה שלישית, אבל זה ברור שהן פוגעות בישראל. בדיוק כמו הפגיעה שהלכה והחמירה במהלך שנת 2023, עד 7 באוקטובר. אנחנו כבר יודעים שיוזמות כאלה מחלישות את ישראל. אנחנו יודעים שהן מעודדות את אויבי ישראל ושונאי ישראל. אבל הליכוד לא מוותר. המהפכה המשטרית חוזרת. והיא מסוכנת. היא כוללת פגיעה בנושאים בנטל על ידי חוק השתמטות, בנוסף ליוזמות חקיקה אחרות, שאין להן רוב בעם. אבל בישראל מכהנת קואליציה דורסנית, שתלויה בחרדים מצד אחד ובימין האנטי-ציוני מצד שני. התוצאות הרסניות.
חייבים לעצור את ההרס הזה. ולכן, כאשר נתניהו אומר שהמשפט המתמשך שלו, שאף אחד לא רואה לו סוף, מחמיר את המחלוקת וגורם לקרעים - הוא צודק. אבל הוא זה שגורם לקרעים. הוא ואנשיו. ולכן, זה יהיה נכון להיענות לבקשה שלו, ובתנאי ששני חלקי הבקשה יתממשו. קודם כל איחוי הקרעים. אחר כך חנינה. ואפשר לעשות את זה רק על ידי עצירת החקיקה, שהיא אמנם תוצאת לוואי של המשפט, אבל היא זו שגורמת להעמקת השסע.
נכון שהטענה הפבלובית שנשמעת כבר הרבה זמן, ובוודאי מאתמול בצהריים, מרגע הישמע הגונג על בקשת החנינה - היא שחנינה מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק. זו טענה שגויה מיסודה. משום שהפגיעה החמורה ביותר בשלטון החוק היא פועל יוצא של מה שהיה עד היום, בגלל המשפט, ומה שעוד צפוי לנו, אם יימשך המשפט. הפגיעה הקשה, בנסיבות שנוצרו, היא גם פועל יוצא של "יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר". מה בדיוק אנחנו רוצים? להמשיך את ההרס העצמי ואת הפגיעה בשלטון החוק, או להתחיל בתהליך ריפוי?
צריך לומר: חלק מטענות נתניהו אינן מצוצות מהאצבע. ההתנהלות שלו, שהובילה לכתבי אישום, הייתה מושחתת. ייתכן שגם פלילית. אבל קשה להתעלם מהתחושה שגם בהנחה שלא הייתה קונספירציה בצמרת הפרקליטות, ולא הייתה, הייתה מוטיבציה פוליטית. אלה היו שיטות החקירה. אלה היו ההדלפות המגמתיות, עוד לפני שחומרי החקירה היו בידי הסנגורים. וזה גם הסירוב של היועצת, עד היום, לפנות להליך של גישור פלילי, שהיה מחלץ אותנו מחלק, לפחות מחלק, מפגעי המשפט שנראה לפעמים כמו קרקס.
מבחינה משפטית - אין תקדים של "חנינה תמורת הפסקת חקיקה", ועוד ללא הודאה. אבל משפט הוא לא מדע מדויק. כאן בדיוק אמור נשיא המדינה, יצחק הרצוג, להיכנס לתמונה. דווקא הטענות נגדו - על היותו פשרן - עומדות עכשיו לזכותו. משום שאנחנו זקוקים לפשרה. הוא ניסה לגבש אותה בימי המחאה נגד ההפיכה המשטרית. אבל העקשנים, בעיקר לוין ותומכיו - מנעו אותה. הרי קשה לשכוח את התחנונים של יואב גלנט, כשנתניהו באמצע, ולוין לצידו - מסרב לכל פשרה, למרות שבאותו יום הגיעו אלופי צה"ל למשכן הכנסת כדי להתריע על הפגיעה בביטחון המדינה.
כך שצריך לברך על בקשת החנינה. משום שמדובר במנוף אדיר שנתניהו העניק להרצוג. רוצה חנינה? בבקשה. אבל הדרך היחידה לאיחוי קרעים היא עצירת החקיקה הדורסנית. אל נא נטעה. זה לא אומר שיש צורך לשתק את הליכי החקיקה. אבל כדי להגשים את הבקשה הכפולה של נתניהו, גם לחנינה וגם לאיחוי קרעים – זה אומר שהחקיקה שיוצרת את הקרעים, חקיקה שמקדמת השתמטות, חקיקה שמשפיעה על סדרי שלטון, משפט, דמוקרטיה – חייבת להיות רק, ואך ורק, בהסכמה רחבה.
יש לנו נשיא שהוא לא רק פשרן, וזה לא נאמר לגנותו, אלא גם חכם. הוא מפא"יניק, במובן הטוב של המילה. הוא יכול להעביר את הכדור לנתניהו. הוא יכול להוביל תהליך של ריפוי ואיחוי. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי להציל את כולנו, וגם את שלטון החוק. בקשת החנינה היא הזדמנות היסטורית. אסור לפספס אותה.
