מנתח לב מצוין אינו בהכרח האדם הנכון לנהל בית חולים, וטייס קרב מעולה לא בהכרח מתאים להיות מנהל בית-ספר. זה נשמע לנו די טריוויאלי בתחום העסקים. אבל ברגע שמדובר בביטחון, אנחנו נוטים לאבד את ההבחנה הזאת. במיוחד אחרי משבר לאומי גדול, כשהציבור רוצה להרגיש שארגוני הביטחון נמצאים בידיים בטוחות. שניתן לסמוך על מי ש"אוחז בהגה". בישראל, זה בדרך כלל אומר לוחם נערץ, מפקד עטור תהילה או גנרל בדימוס.
וזה מובן לגמרי. האמון במערכות הביטחון בשפל, והדרג המדיני מחפש אנשים שאפשר לסמוך עליהם. במצבים כאלה, אפקט ההילה מוביל להנחה שמי שהצטיין בצבא – אדם אמיץ, ערכי, קר רוח תחת אש ובעל רקורד ביטחוני מרשים – יצטיין בכל דבר. במיוחד בתפקידים ביטחוניים. זה תהליך כמעט אוטומטי. אבל מדובר בהנחה שגויה. לא משום שהאנשים האלה אינם ראויים. להפך. הם הקדישו את חייהם למען ביטחון ישראל, שילמו מחירים אישיים, והוכיחו מנהיגות ואומץ ראויים להערכה. הבעיה היא הנטייה שלנו להתבלבל בין יוקרה כללית לבין התאמה מקצועית ספציפית. מעין "הטיית סמכות" ביטחונית. כי הצבא, שב"כ והמוסד הם לא אותו דבר. לא מקצועית, לא ארגונית ולא פסיכולוגית. יש להם אקולוגיה ארגונית שונה. ולפקד על אוגדה קרבית או להסתער באומץ לעבר מחבלים אינם דומים לניהול ארגון מודיעין חשאי.
מחקרים בפסיכולוגיה ארגונית-ביטחונית מצביעים על הבדלים חדים בפרופיל המנהיגותי הנדרש. ראשי צבא מנהלים מערכות סגורות והיררכיות. ראשי מודיעין מנהלים מערכות פתוחות, עמומות ומבוזרות. אנשי צבא נדרשים להציע פתרונות לבעיות. אנשי מודיעין צריכים לזהות את הבעיות לפני שהן קורות. ניהול מערכת צבאית מצריך חשיבה לינארית-מערכתית. ניהול מערכות מודיעין מצריך חשיבה אינטגרטיבית ויכולת הבניית משמעות. ולא פחות חשוב, ראשי ארגונים חשאיים צריכים להיות עם כישורי דיפלומטיה. בעיקר בשביל שיוכלו להגיד לדרג המדיני גם דברים שהוא לא רוצה לשמוע.
בגלל זה יש לכל סוג ארגון מסלולי הכשרה ארוכים, מפרכים – וייעודיים. לא מתוך בירוקרטיה או אליטיזם, אלא משום שמומחיות היא דבר ספציפי. אדם יכול להיות גאון בתחום אחד ולהיכשל לחלוטין בתחום אחר.
אחרי רצח יצחק רבין, המדינה והשב"כ היו בטראומה. גם אז הייתה תחושת כשל קשה. בתגובה, פרס מינה לראש השב"כ את עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר. עד כדי כך מדובר במהלך חריג. אבל אז לפחות הבחירה הוצגה כמהלך מקצועי לשיקום ארגון במשבר, ולא כמינוי של איש אמון. והביקורת כלפי הארגון הייתה בעיקר מקצועית, לא פוליטית-מחנאית. חוץ מזה, גם אם בעבר נעשו מינויים חריגים, זה לא הופך את זה לרעיון נכון. במיוחד לא בתקופה שבה כמעט כל דבר נבחן קודם כל דרך משקפיים פוליטיים.
מבין כל האנשים שעומדים בקריטריונים, בוחרים את המועמד הכי מתאים – קודם מבחינה מקצועית ואחר כך מבחינה אישית. מאוד מסוכן להתבלבל בין הדברים. במיוחד בתפקידים רגישים כמו ניהול ארגון ביטחוני
אני לא מנסה לטעון שאמון אישי וכימיה בין ראש הארגון לראש הממשלה אינם חשובים. הם חשובים מאוד. ראש ממשלה חייב לעבוד עם אנשים שהוא סומך עליהם. בטח בתפקידים כאלה. אבל אמון לא יכול לבוא על חשבון מומחיות. בתהליכי גיוס ומיון יש קריטריונים המגדירים את הכישורים, הניסיון, התכונות וההשכלה הנדרשים לבצע את המשרה בצורה טובה. זה החלק של "דרישות תפקיד" במודעות דרושים. מבין כל האנשים שעומדים בקריטריונים, בוחרים את המועמד הכי מתאים – קודם מבחינה מקצועית ואחר כך מבחינה אישית. מאוד מסוכן להתבלבל בין הדברים. במיוחד בתפקידים רגישים כמו ניהול ארגון ביטחוני. למרות שמדובר בהחלטה פוליטית. כי בסוף המחיר איננו פוליטי. הוא מקצועי ולאומי – וכולנו משלמים אותו. בחירה על סמך אמון ללא מקצועיות מתאימה יותר למזכירים או לעוזרים אישיים.
מעבר לכך, כאשר "מנחיתים" על עובדים איש סוד חיצוני לארגון במקום "אשף מודיעין" עם סודות מקצועיים, המסר הארגוני מסוכן. הוא פוגע באמון במערכת. ועל הדרך מאותת לכולם שההכשרה והניסיון שלהם שווים כלום.
ואנחנו? במקום להתווכח על המועמדים המקצועיים וראויים ביותר להיות אחראים על הביטחון שלנו, אנחנו רבים על נרטיבים. האופוזיציה מנסה לטרפד כל מינוי, לא תמיד באופן לגיטימי. מנגד, הקואליציה מציגה כל ביקורת כהתקפה על האדם עצמו, על המחנה הפוליטי שמינה אותו, או על המשילות שלה. ותוך כדי, קופצת על ההזדמנות להאשים את בג"ץ בעוד משהו. הפעם – ניסיון לקבוע מי יעמוד בראש השב"כ או המוסד. אלא שבג"ץ לא יכול לקבוע. הוא דן בשאלה האם המינוי של ראש הממשלה עומד בטוהר המידות, והאם נעשו בו פגמים. הוא לא יכול לבחור מועמד חדש במקומו. הוא רק יכול להגיד אם מישהו לא מתאים. זה יותר כמו שבית הדין לעבודה ידון בעתירה שלנו נגד קידום של חבר של המנכ"ל במקומנו. בגלל שאנחנו בטוחים שהוא בכלל לא מתאים לתפקיד. לעומתנו.
ואין לזה קשר למחנאות. אפשר להעריך אדם, לכבד את פועלו, להודות לו על עשרות שנים של שירות למדינה, ועדיין להבין שהוא פשוט לא האדם הנכון לתפקיד מסוים. אין בזה משהו אישי. זו אחריות מקצועית.
מערכת מתוקנת לא בוחרת ראשי ביטחון רק על סמך "כימיה" ו"סמכותיות". ולא רק אנשים ש"נוח לעבוד איתם". אנחנו לא בפרק של "שובר שורות". כל עסק מתפקד אמור לבחור עובדים לפי הכישורים, לא הקשרים. בסוף, ביטחון לאומי איננו מאבק פוליטי או תחרות לייקים בטיק-טוק. הוא מה שאמור להבטיח את הקיום שלנו.
אי אפשר לדעת מה יולידו שני מינויים לא שגרתיים, לתפקידים כה רגישים, ראש השב"כ וראש המוסד, בזמן קצר. ייתכן שזה יהיה אפילו מוצלח. אבל בניגוד להימור של פסקל, הניסיון והמחקר מרמזים שלא מדובר בהימור משתלם.
פרופ' גיא הוכמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
