המרדף הבלתי פוסק אחר ה"שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל" שיישא באשמה על הכישלון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה – אסון שבעה באוקטובר – נמשך בעוז. אלא שבמקום להתמקד באחראים האמיתיים, אלו שבידיהם הופקדה ההחלטה ושהיו אמונים על ביטחון האזרחים, בוחרים גם הפעם פוליטיקאים וצייצנים בשירותם להפנות את האש כלפי קציני השטח. הפעם, קורבן השיטה הוא האלוף רסאן עליאן – לוחם עטור תהילה, לשעבר מח"ט גולני וכיום מתאם פעולות הממשלה בשטחים.
את מסע ההכפשות הוביל לאחרונה הפרשן יעקב ברדוגו, הידוע כמקורב לראש הממשלה. בשיא של חוסר אחריות ציבורית, הוא רמז כאילו עליאן משרת את "האויב", רק משום שפעל – מתוקף תפקידו – לקידום מהלכים הומניטריים ברצועת עזה, בהתאם למדיניות הממשלה עצמה. אחריו הצטרפה גם ח"כ טלי גוטליב עם התבטאויות חריפות ומעוררות סלידה כלפי הקצין. האשמות שקריות, מסוכנות, ואולי החמור מכול – מרפות את ידיהם של אלו שמוסרים את נפשם עבור המדינה.
ההאשמות הללו אינן רק שקריות. הן מקוממות. הן מסוכנות.
רסאן עליאן הוא קצין שנשלח לקרבות, ואף מוגדר כגיבור. במבצע "צוק איתן", בקרבות העזים של שג'אעיה בשנת 2014, נפצע עליאן מפגיעת רסיסים, פונה לבית החולים סורוקה, אך סירב להישאר להשגחה – ודרש לשוב אל חייליו שבחזית. בתוך שעות, הוא חזר לשדה הקרב והמשיך לפקד על לוחמיו בעיצומם של הקרבות הקשים בעזה. מעטים המפקדים שהפגינו מסירות, אומץ ונחישות כשלו. זוהי המנהיגות הביטחונית שאנחנו אמורים להוקיר – לא לרמוס.
במקום שהציבור יפנה את מבטו למי שקיבל את ההחלטות, התעלם מההתרעות והפקיר את יישובי העוטף – ממשיכים "לשרוף" את הקצינים. ממשיכים להחליש את מערכת הביטחון. ממשיכים לפרק את האמון של הציבור במפקדיו
אבל את הממלכתיות כבר מזמן החליפו פוליטיקת הישרדות, הסתה וניסיון נואש להסיט את הדיון מהאחריות של ההנהגה המדינית. במקום שהציבור יפנה את מבטו למי שקיבל את ההחלטות, התעלם מההתרעות והפקיר את יישובי העוטף – ממשיכים "לשרוף" את הקצינים. ממשיכים להחליש את מערכת הביטחון. ממשיכים לפרק את האמון של הציבור במפקדיו.
עינב חלבי רסאן עליאן אינו רק גיבור ישראל – הוא גם בן העדה הדרוזית שכרתה ברית דמים עם העם היהודי לפני ברית החיים, והוא באופן אישי מהווה השראה לעוד המון צעירים, דרוזים ולא דרוזים. גם בנקודה הזו חשוב לומר את האמת: למה דווקא הוא? ומה עומד מאחורי העליהום הבלתי מוסבר אחרי כמעט שנתיים מתחילת המלחמה? אולי מוצאו לא עוזר לו. במקום גיבוי – הוא מקבל דקירות בגב. במקום הערכה – הסתה. זה אינו רק עוול אישי, זהו מחדל מוסרי ופוליטי.
רסאן עליאן אינו זקוק להוכחות נאמנות. הוא הוכיח אותה בשדה הקרב. מי שצריך להוכיח את נאמנותו הם אלה שמובילים את המדינה לעוד קרע, לעוד פילוג ולעוד הסתה כלפי הטובים שבנו.
