לדובר צה"ל, תת-אלוף אפי דפרין, יש טון רך ונינוח. ניכר שהוא שלא מסוג הדוברים שבאים להעמיד את הציבור בשלשות אלא לתווך עבורו את המלחמה כמו גננת שצריכה ללמד ילדים לספור עד עשר ואיך מאייתים "מלחמה". קשה לדמיין אותו מרים את הקול, מאבד סבלנות, או שולח כתבים לעמוד בפינה ולחשוב טוב-טוב על מה שהעזו לשאול. והסיבה לכך היא לא שמדובר במלפפון הכי קול שאי-פעם לבש מדים, אלא כי הוא בכלל לא מעמיד את עצמו בסיטואציה, וקצת יותר קל לבעוט כמו דיוויד בקהאם כשהשער תמיד ריק.
כי דפרין, חשוב להבין, לא באמת עושה את העבודה שלו בהצהרות האלה, לפחות לא באופן שהן אמורות להתנהל במדינה שמעניקה משמעות לתקשורת עם האזרחים והאזרחיות בזמן חירום. היחידה שבראשה הוא עומד – משרד יחסי הציבור הגדול והחזק במדינה – פונה לגופי התקשורת ואוספת מהם שאלות מראש. העיתונאים והעיתונאיות לא מוזמנים להגיע למעמד, מה שיאפשר להם חלילה להקשיב לתשובות, להבין שהן לא תשובות, לדרוש אותן בצורה כזאת או אחרת או אפילו להגיד לו "תת-אלוף דפרין, לא השבת על השאלה" או "תוכל לפרט למה אתה בדיוק מתכוון". במקום, מה שהצופים והצופות מקבלים זה קול נשי אלמוני שמדקלם את השאלות שנאספו ואת דפרין הודף אותן בקלילות, לעתים תוך קשר מינימלי למה שנשאל.
קשה לומר שזאת הפתעה: שום דבר בשנה שחלפה מאז נכנס לתפקידו במקום דניאל הגרי לא העיד שלפנינו דובר מהזן הנדיב. אפשר גם להבין אותו: הפיכת דובר צה"ל לפרזנטור הבלעדי של המלחמה היא רעה חולה, שנובעת מחלמאות ניהולית וציניות פוליטית והייתה מושא לביקורת חריפה של מספר מבקרי מדינה. לא צריך להזכיר את התמורה שקיבל הגרי על שעמד לבדו בפני הציבור בשעות הכי קשות: בעיטה חדה ומסובבת בישבן.
העובדה שדפרין הוא הדובר הרשמי היחיד שמופיע בפומבי בקביעות היא אכן לא בעיה שלו, אבל היא גם לא מטשטשת את חלקו בהתנהלות שלא מוסיפה לתחושת הביטחון
אלא שגם כדובר צבאי, הצהרותיו של דפרין נראות כאילו כל הטקס הזה זר לו והוא יעשה את המינימום – ואף פחות מזה כאמור – כדי שיוכל להמשיך הלאה בסדר יומו. העובדה שהוא הדובר הרשמי היחיד שמופיע בפומבי בקביעות היא אכן לא בעיה שלו, אבל היא גם לא מטשטשת את חלקו בהתנהלות שלא מוסיפה לתחושת הביטחון: בניגוד למה שנדמה, היא לא משתפרת רק מעצם זה שרואים קצין בכיר פעמיים ביום.
עינב שיףכמובן שאין אלא להצביע על התמונה הגדולה יותר: אחרי שדפרין עצמו השתבח בהישגים של המלחמה הקודמת באיראן וסירב לפרט גם כשמעטים מאוד העלו ספקות, ישראל פתחה במערכה שאפתנית פי כמה שמשבשת לחלוטין את החיים ומוסיפה עוד כמה שכבות למגדל הטראומה שנבנה בארץ מזה שנתיים וחצי – ובכל זאת התקשורת עם הציבור (הסברים מפורטים, מענה לשאלות, התמודדות עם פערים) לא מזכירה מערכת יחסים של מדינה ואזרחים אלא של שלטון ונתינים. בלי דוברות לאומית, בלי מנהיגים שעונים לשאלות (ועם המצביאה גילה גמליאל הסליחה), בלי מחשבה שאולי ניתן לעשות יותר כדי לא לגרום לאנשים להרגיש שהם יו-יו של אזעקות. למרבה הצער, התקשורת תורמת לאווירה הזאת מסיבותיה שלה: היא בטח לא זקוקה לפורים כדי להתחפש לדובר צה"ל.
