ההסכם המתגבש עם חמאס, והאפשרות שהארגון יהפוך מגוף צבאי לגורם אזרחי ופוליטי שניתן לנהל עמו משא ומתן, מזכירים הסדרים שהושגו בתהליכי הדה-קולוניזציה של המאה העשרים מעוררת סלידה בקרב ישראלים רבים. אולם ההיסטוריה מלמדת שמקרים כאלה אינם חריגים. במאה העשרים הפכו לא מעט תנועות שנחשבו לארגוני טרור לשותפות פוליטיות לגיטימיות לאחר סיומם של מאבקים לאומיים.
בשנות החמישים והשישים, כאשר האימפריות האירופיות נסוגו מאסיה ומאפריקה היו מקרים רבים של מאבקים עקובים מדם בין הצבאות הקולוניאליים שניהלו את המושבות לארגוני טרור או חופש, תלוי בנקודת מבטו ומוצאו של הלוחם. מאבקים אלה היו עקובים מדם. השלטונות הקולוניאליים הפעילו הוצאות להורג, עינויים ומעצרים המוניים, בעוד שתנועות המרד תקפו חיילים, מתיישבים ולעיתים גם אזרחים. מי שבעיני צד אחד היו לוחמי חירות, נתפסו בעיני הצד האחר כטרוריסטים.
גם באירלנד ובארץ ישראל התרחש תהליך דומה. מנחם בגין, יצחק שמיר, מייקל קולינס, ג’רי אדמס ויאסר ערפאת נתפסו בתקופות שונות כראשי מחתרות אלימות, אך הפכו לימים לבני שיח מדיניים. אין בכך כדי להצדיק את מעשיהם, אלא להצביע על שינוי במעמדם הפוליטי בעקבות שינוי הנסיבות.
אחת הדוגמאות הבולטות היא מרד המאו-מאו בקניה בשנות החמישים. בני הקיקויו מרדו בשלטון הבריטי בעקבות הפקעת אדמות, אפליה וניצול קולוניאלי. המרד כלל מעשי אלימות קשים מצד המורדים, אך גם דיכוי חסר תקדים מצד בריטניה: מחנות מעצר, עינויים והרג נרחב של האוכלוסייה המקומית.
במקביל למערכה הצבאית התנהלה גם מלחמה תעמולתית. המתיישבים והעיתונות הבריטית תיארו את המאו-מאו כארגון פראי ומסוכן, והפיצו סיפורים על טקסי וודו אכזריים, מעשי רצח פולחניים ואכזריות יוצאת דופן. דימויים אלה תרמו ליצירתה של דמות "האפריקני הברברי" ושל "אפריקה האפלה" מול הדימוי העצמי של האימפריה הבריטית ככוח נאור המביא סדר וציוויליזציה. הדמוניזציה של המאו־מאו הייתה אפוא כלי מרכזי במאבק הפוליטי והצבאי שניהלה בריטניה נגד המורדים.
התפנית
אלא שההיסטוריה קיבלה תפנית. לאחר עצמאות קניה הפכו מנהיגי המאו־מאו לסמליה של המדינה החדשה. ג’ומו קניאטה, שנכלא בידי הבריטים והוצג כטרוריסט מסוכן, היה לראש הממשלה הראשון ולאחר מכן לנשיא המדינה. מי שנחשבו בעבר אויבי הציוויליזציה הפכו למייסדי האומה. גם אוהדי המאו־מאו, ובהם אודינגה אוגינגה (Oginga Odinga), הגיעו לעמדות מפתח במדינה הקנייתית ובפוליטיקה האפריקאית הרחבה יותר. האם תהליך דומה עשוי להתרחש גם ביחס לחמאס? אין להשוות בין כל המקרים. חמאס פועל בנסיבות שונות, מחזיק באידיאולוגיה שונה ונושא באחריות למעשי טרור קשים, ובראשם טבח 7 באוקטובר. גם חזבאללה שייך להקשר אחר. השוואה היסטורית איננה השוואה מוסרית ואינה נועדה לטשטש את חומרת מעשי האלימות.
עודד היילברונרובכל זאת, ההיסטוריה מלמדת שמעמדם של ארגונים אינו קבוע. ארגונים שהוגדרו במשך שנים כטרוריסטיים הפכו, כאשר השתנו התנאים הפוליטיים, לחלק מן הסדר המדיני החדש. השאלה אינה אם תהליך כזה רצוי, אלא אם הוא אפשרי.
לכן הדיון על עתידו של חמאס אינו צריך להתבסס רק על רגשות הזעם המובנים בעקבות פשעיו, אלא גם על מבט היסטורי מפוכח. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך היא מלמדת שארגונים, משטרים ואנשים משתנים לעיתים בדרכים שנראו בלתי מתקבלות על הדעת בזמן אמת. השאלה איננה כיצד אנו מגדירים את חמאס היום, אלא כיצד יתעצב מעמדו אם וכאשר ישתנו התנאים הפוליטיים באזור.
הכותב הוא היסטוריון וחוקר תרבות, פרופסור ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה במכללת שנקר, ומלמד גם באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית
