שרון הלוי בפודקאסט של תומר זיסר. "הוא נישק את המזוזה ואמר לי - 'עזה תיחרב'"
(צילום: ובחרת בחיים)
הלוי סיפרה כי הכירה את בעלה בגיל 10 כשגדלו באותה קהילה בירושלים, ושהוא היה המדריך שלה בצופים: "הייתה לנו ילדות שמחה בציונות הדתית. ילדות שרו, והלכו עם מכנסיים. כנראה בנים היו יותר חזקים אז ואף אחד חשב שזה לא בסדר. התחלנו לצאת כשהייתי בת 25".
היא תיארה את בוקר 7 באוקטובר, כשבעלה נקרא עם תחילת המערכה: "כשהרצי יצא מהבית באותו בוקר ארור, הוא הבין שזו מלחמה. אני עוד לא הבנתי, לא מיד, לא הדלקנו טלוויזיה כי היה חג. הוא יצא מאוד מוקדם, הרבה לפני 7:00. הוא נישק אותי ואת הילדים מהר. הוא לקח איתו את התפילין, וזה תמיד היה קורה לי איתו כשהיה אירוע - כשהוא לקח את התפילין היה צונח לי הלב. ידעתי שהוא לא חוזר, כי תפילין מניחים כל בוקר. הוא נישק את המזוזה ואמר לי - 'עזה תיחרב'".
לדבריה, "לא מזמן הזכרתי לו את זה כי אנחנו מתחילים קצת לעבד, והוא לא זכר שהוא אמר את זה. אני נורא נבהלתי כשהוא אמר לי את זה, כי ידעתי שזה נכון. הוא הלך ונעלם, וזהו. הוא דיבר איתי פעם אחת במוצ"ש, מאוד קצר. הוא לא היה הוא. דאגתי מאוד, ואמרתי לילדים: 'אתם לא רואים שום סרטונים'. גם אני לא, אפשר לספור על כף היד את הסרטונים שראיתי. ב-17:00 אחר הצהריים הבנים שיחקו כדורסל בחצר, עד כדי כך שמרתי עליהם, ועד כדי כך לא הבנתי מה קורה". היא סיפרה: "הג'יפ הזה בשדרות, הרבה זמן חשבתי שזה פייק, אבל איך שהבינו שיש חטופים, הבנתי שהמצב לא טוב.
"ב-10 באוקטובר בכיתי נורא, כי ירד לי האסימון סופית", סיפרה על הימים הראשונים אחרי תחילת המלחמה. "אני זוכרת בהלה ענקית. הייתי מבוהלת כי לא ידעתי מה קרה ולא ידעתי מה עם הרצי ומה הוא יודע".
הלוי ורעייתו בכיכר החטופים, חודש מרץ
(צילום: דן רבן)
"הבגדים שלו מערב שמחה תורה, יום שישי בערב, היו מונחים בחדר השינה", שיתפה. "שלושה ימים ראיתי אותם ופשוט לא נגעתי בהם, וידעתי שמתישהו אני חייבת לקחת אותם לכביסה. זה היה בשבילי כמו טקס מעבר. הבנתי שברגע שאני מכניסה אותם לכביסה - זה האות שהחיים הקודמים אינם ומתחיל משהו אחר. זה היה כמו תהליך של אבל, ולעשות את זה היה קשה.
הלוי התייחסה גם ל-50 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה, 671 ימים. "אני בדת של החטופים. זו לא באמת דת, אבל אם מישהו קורא לזה ככה אז אני מאוד אדוקה. תחושת האשמה על החטופים מלווה אותי לא כי אני מישהי חשובה, אלא כבן אדם. זו תחושה אנושית הכי טבעית. לא קהו חושיי", אמרה הלוי, ושיתפה כי משפחות חטופים ושורדי שבי העניקו לה חלק מהצמידים הרבים שאותם נצפתה עונדת.
"שום ניצחון הוא לא ניצחון מבחינתי, אני כואבת את זה מאוד". לדבריה, "שואלים אותי ואת הרצי אם עושים עכשיו חיים, יוצאים לטיול הגדול? אנחנו בכלל לא במקום הזה, אלא במקום של אחריות. השבר הגדול הוא בלהבין שאין לנו שליטה".
לקראת סיום הפרק פנתה הלוי לזיסר, וביקשה ממנה סליחה על מות בעלה עילי, שנהרג במשמרת של בעלה שלה. היא מיררה בבכי: "אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה. אני מרגישה צורך לבקש סליחה על זה שהעתיד שלך עם עילי נפגע.
"לא היה יום אחד בחיים של הרצי שהוא היה זחוח או זלזל במשהו", אמרה הלוי. "אני מאוד מקווה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית ושהילדים והנכדים שלי לא ילמדו את העובדות מסתם איזה פוש. זה חשוב בשביל הלמידה, ובשביל להמשיך קדימה, לא בשביל האשמות. אני מבקשת ממך סליחה כי הוא היה על הכיסא הזה, ועילי נהרג במשמרת שלו. עילי ועוד רבים אחרים. זה מאוד כואב לי ולעולם לא יפסיק לכאוב לי".
לדבריה, "הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל בהינתן שזה מה שקרה, אני חושבת שטוב שזה היה הרצי גם אם נישא את זה כל חיינו, אבל נישא את זה עם תחושת אחריות ועם רצון לתקן, ואני חושבת שבעתיד זה מה שנרצה לעשות".
