התלמידים חזרו אתמול (יום א') לבתי הספר במתכונת פוסט-קורונה: בלי קפסולות ועם מסכות - רק בכיתות עצמן. השמחה גדולה וההתרגשות מורגשת, כך שלרגע ניתן להתבלבל ולחשוב שהמגפה לגמרי מאחורינו, אלא שבשטח צפים כעת כל הנזקים שהביאה איתה הקורונה אל מערכת החינוך. שלושה סגרים ארוכים, למידה ממושכת לבד בחדר דרך הזום, היעדר מחשבים והתמודדות מתמדת עם מתווים שמשתנים תמיד ברגע האחרון - על כל אלה משלמים התלמידים מחירים כבדים.
אחת התוצאות הקשות היא התרחבות הפערים הלימודיים בקרב תלמידים, בעיקר כאלה המתגוררים בפריפריה או משתייכים למעמד סוציו-אקונומי נמוך. מנתונים ראשונים של משרד החינוך עולה כי במהלך שנת הקורונה חלה ירידה של כ-30 אחוזים במיומנויות היסוד בקרב תלמידי א'-ג' בתחומי השפה ושטף הקריאה. ניכרת גם ירידה של כ-25 אחוזים באוריינות במתמטיקה ובלשון בקרב תלמידי ד'-ו'. תלמידי כיתות ז'-י' מתמודדים עם פער של 30 אחוזים בשליטה במקצועות הליבה: שפה, מתמטיקה, אנגלית ומדעים.
בתחום הרגשי עולה כי כל תלמיד שלישי מדווח על מצוקה רגשית. בשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים מדווחים על עלייה של 25 אחוז בהיערכות לאובדנות בקרב תלמידים, וכ-60 אחוז מהיועצות החינוכיות תיארו שתלמידיהן מדווחים על תחושת בדידות. במהלך שנת הקורונה האחרונה כ-30 אחוז מהתלמידים הוגדרו כ"נושרים סמויים" מהלימודים, וחלו עליות משמעותיות בהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, בהפרעות אכילה ובהשמנה בקרב ילדים ובני נוער.
הנתונים האלה מדאיגים במיוחד את ההורים, הצוותים החינוכיים בבתי הספר, הרשויות המקומיות וכמובן גם את משרד החינוך - שאנשיו מתכנסים בימים אלה כדי למצוא פתרונות למצוקות השונות. ארבעה מומחים בכירים בתחום החינוך מנסים לעשות סדר ולהסביר מהם הצעדים הנחוצים כדי לשפר את מערכת החינוך:
ניטור הפערים
"יש למפות את התלמידים הנושרים באמצעות יצירת מסד נתונים שיכלול מידע מקיף על כל תלמיד שנשר ממערכת החינוך", הסבירה פרופ' מיכל בלר, נשיאת מכללת לוינסקי לחינוך, ששימשה כראש הרשות למדידה והערכה במשרד החינוך. "כדאי להיכנס לפרטים ולבדוק נתוני גיל, מין, כיתה, אזור מגורים, מעמד חברתי-כלכלי, השכלת ההורים והנסיבות האישיות והמשפחתיות שהובילו לנשירה. משימתם הראשונה של עובדי ההוראה היא לנטר את הפערים שנוצרו במהלך השנה האחרונה, לפעול לצמצומם ולדאוג שאף תלמיד לא יישאר מאחור".
תוכניות לימוד מתואמת אישית
פרופ נחום בלס, חוקר ראשי וראש תוכנית החינוך במרכז "טאוב" לחקר המדיניות החברתית בישראל, חושב שהנזקים הרחבים הם הזדמנות לפתיחת עיניים ולתיקון מקיף. "אחת התוצאות הקשות של מגפת הקורונה היא הגברת הפערים הלימודיים בין קבוצות האוכלוסייה השונות", הסביר. "אבל העובדה שהפערים האלה נוגעים היום כמעט בכל קצוות האוכלוסייה במידה כזאת או אחרת, מאפשרת הכרה במציאות - ובתקווה גם התמודדות יעילה וטובה יותר עם סוגיית הפערים, תוך פחות התנגדויות מצד ציבורים שונים שבעבר הכשילו יוזמות לצמצום הפערים".
לדבריו, "הדרך המהירה והאפקטיבית ביותר להתמודדות היא הפעלת סל שירותים דיפרנציאלי לכל תלמיד ותלמיד שיתייחס לכל מרכיבי ההוצאה לחינוך בכל שלבי הגיל וגם בחינוך הבלתי פורמאלי". פרופ' בלר הוסיפה: "יש לאבחן את הצרכים הלימודיים, החברתיים והרגשיים של כל תלמיד ותלמידה במערכת החינוך באמצעות שיחות אישיות שיערכו אנשי חינוך".
מיקוד בחלשים
ד"ר ניר מיכאלי, רקטור המכללה לחינוך אורנים שכיהן כראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, סבור כי כדי לצמצם פערים, המענה חייב להיות דיפרנציאלי. "המשרד צריך לבנות תוכנית תמיכה המבוססת על מיפוי לפי צרכים שתעניק למוסדות החינוך שבהם שיעורי המצוקה הגדולים ביותר - מעטפת תמיכה רחבה. הסיוע צריך לכלול היבטים מקצועיים, פדגוגיים וטיפוליים וגם משאבים לטובת תשתיות והוספת שעות לימוד", הסביר.
חופש פעולה למנהלים
ד"ר ארנון הרשקוביץ, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, טוען כי "אין פתרונות מהירים בחינוך, אין פתרון אחד שמתאים לכולם. הדרך הטובה ביותר להצעיד את המערכת קדימה תהיה לתת עצמאות רבה ככל שניתן לבתי הספר".
פרופ' בלס ממליץ לשרטט מחדש את גבולות הגזרה של האחריות והסמכות של כל אחד מהגופים הפועלים במערכת החינוך - כאשר הקו המנחה הוא מקסימום חופש בפעילות היום יומית השגרתית למוסד הלימודים עצמו. "בגיבוש כללי התפעול החדשים של המערכת צריך יהיה להתחשב ביכולות השונות של מוסדות החינוך הבודדים והרשויות המקומיות לבצע את המוטל עליהן בצורה המיטבית, ולפקח על הביצוע שיהיה בהתאם לכללים שנקבעו עבור כלל המוסדות", אמר.
עוד הוסיף בלס כי "על משרד החינוך לפעול להגמשה ארגונית ולתת למנהלים לקיים מסגרות לימוד בגדלים שונים, הלומדות בהיקפי זמן משתנים ובמרחבי למידה מגוונים. עדיף להעניק חופש פעולה לרשויות המקומיות ולבתי הספר להחליט בדבר גודל הכיתה המקסימלי ומספר שעות הלימוד המינימלי".
הרחבת המערך הפסיכולוגי
"בניית תוכנית תמיכה רגשית-חברתית היא חובה אחרי השנה האחרונה שלוותה באי-ודאות ובמיעוט אינטראקציות חברתיות שהובילו לעלייה בבעיות רגשיות בקרב הילדים", הסבירה פרופ' בלר. "בריאותם הנפשית של התלמידים מעסיקה את מערכת החינוך העולמית וכפי שנעשה במדינות שונות בעולם - בהן אוסטריה, צרפת, יוון, יפן, צ'ילה, קוריאה וספרד - יש להפעיל מערך תמיכה נרחב הכולל הערכה של בריאותם הנפשית של התלמידים והרחבת מספר הפסיכולוגים בבתי הספר".
מודל חינוכי הוליסטי
לדברי פרופ' בלר, המודל החינוכי הנכון בעת זו הוא מודל הוליסטי משותף של הצוות החינוכי בבית הספר יחד עם אנשי החינוך הבלתי-פורמלי והגורמים הרלוונטים בקהילה. "במסגרת זו יכינו תוכנית התערבות אישית וקבוצתית, שתעניק לתלמידים מרחב בטוח לעבד את התהליכים האישיים שעברו עליהם בשנה האחרונה, ובמידת הצורך להעניק לתלמידים תמיכה פסיכולוגית".
חיזוק התשתיות
"שלושת הסגרים והפעילות החלקית של בתי הספר בתקופות שבין הסגרים הסבו נזקים גדולים, אך שונים בדרגתם ובחומרתם, לכלל תלמידי ישראל", אמר פרופ' בלס. "הם חשפו במידה רבה את חולשת החינוך בעשרות השנים האחרונות בבניית תשתית ערכית הומנית, דמוקרטית וליברלית".
"חזרה לשגרה לא תביא לצמצום הפערים ולתיקון הנזקים שנוצרו במהלך המשבר", הוא הוסיף. "כעת ניצבת הזדדמנות להכנסת שינויים שהיו נחוצים זה זמן רב, והוכחו כאפשריים בתקופת הקורונה. יש להשלים את תהליך צמצום הפערים בתשתיות המחשוב הן ברמת התלמיד והן ברמת המוסד".
