חנוכה הוא קודם כל, הרבה לפני הסופגניות והסגרים, זמן שבו אנחנו מודים על הנס. הנס של הניצחון במלחמה נגד היוונים, הנס של פך השמן, והנס שנועד להזכיר לנו שלא הגודל קובע, אלא הרוח. בחנוכה מתגלה שבשביל לנצח צריך לדעת על מה נלחמים, ובשביל להבין את זה צריך לדעת קודם כל מי אנחנו.
בתרבות של ריבוי זהויות, שוויון והכלה, אנו עוסקים לא מעט בזהותו ומקומו של הפרט. כך, הזהות הלאומית הרחבה – זו שבה הפרטים הם חלק ממשהו גדול, ולא המרכז – נדחקת הצידה. המלחמה ביוונים, ובכל אלו שבאו אחריהם לאורך שנות ההיסטוריה, הייתה מלחמה על הקיום. נלחמנו לא רק על הקיום הפיזי, אלא גם ובעיקר על הקיום הזהותי.
גם המלחמות שליוו את מדינת ישראל מיום הקמתה היו בסופו של דבר מלחמה על זהות – זהותו וקיומו של העם היהודי. לא כפרטים, אלא כעם. אלו היו מלחמות על הזכות שלנו לחיות כאן בארץ הזו, לא כברירת מחדל – כי מעבר לים מחכים לנו מחנות ההשמדה – אלא מפני שזה הבית שלנו, הבית שממנו גורשנו לפני אלפי שנים ואליו תמיד חלמנו לחזור.
לאחרונה הסביר קצין להורים ללוחמים ביום הגיוס שהמטרה הראשונה היא להשיב את הילדים בריאים ושלמים. אבל אם לא מציבים לפניה את הניצחון – איך אפשר להשיב אותם הביתה בשלום?
האיום הקיומי לאורך ההיסטוריה היה זה שהציף כל פעם מחדש את הנושא הזהותי – הרדיפה אחרי היהודי שמרה על היהודי. וככל שהאיום הקיומי הולך ומתמעט, ככה הולכת ומיטשטשת גם הזהות היהודית, ואיתה ההבנה על מה אנחנו בעצם נלחמים. ניתן היה לראות זאת בשיח שעוררה הסדרה "שעת נעילה", שעסק בעיקר בהבנה שמלחמה זה דבר נורא וטראומטי ולא באיך שמדינת ישראל הצליחה כנגד כל הסיכויים לנצח גם במלחמה הזו.
על רקע זה הסביר לפני שבועיים קצין בכיר להורים וללוחמים ביום הגיוס לחטיבתו שהמטרה הראשונה מתוך שלוש שעומדת לנגד עיניו היא להשיב את הילדים הביתה בריאים ושלמים. גם המטרות השנייה והשלישית לא היו לנצח במערכה. להשיב את הילדים הביתה זו מטרה נעלה וחשובה, אבל אם לא מציבים לפניה את הניצחון במערכה – איך אפשר להשיב אותם הביתה בשלום?
המטרות שהציב אותו מפקד משקפות את הלך הרוח הציבורי, וכשזו האווירה עולה השאלה מה צפוי לנו במלחמה הבאה. הכוח הפיזי קיים, אבל הרוח, מה יהיה עליה? רוח זה דבר שצריך להשקיע בו, היא לא מובנת מאליה. היכולת שלה למלא את הלוחמים בעוז, לחזק את העורף, להוביל ולהכריע במערכה לא מגיעה מהפרטים, גיבורים ואמיצים ככל שיהיו, היא חייבת לבוא ממשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי – היא מגיעה מהעם, מההיסטוריה שלו, מהערכים, מהמסורת.
ימי החנוכה הם הזדמנות להעיר ולהאיר את הרוח. מעטים נלחמו ביוונים, אבל הם ידעו על מה הם נלחמים, והם ניצחו. חכמי ישראל הבינו שמה שקרה בימים ההם עלול לחזור גם בזמן הזה, ולכן הם קבעו שכל שנה בחנוכה נדליק מחדש את האור. זה מתחיל בבית, "כל אחד הוא אור קטן", ומאיר החוצה "וכולנו אור איתן" – זו בדיוק הרוח שנחוצה לנו בימים אלו, הביחד הזה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
