המבט של אמא של סמ"ר עפרי יפה שנפל בעזה לא יוצא מהראש. הנשימות הכבדות, המבט המנותק והחלול. כאילו היא חולמת חלום רע ועפרי שלה תכף יחזור.
הלב שבור לראות אותם ככה. אני בכלל מנסה לדמיין איך הורים מקבלים את העובדה הכי קשה שהורה נאלץ להתמודד איתה: לשלוח ילד לצבא, בידיעה שאין שום דרך לדעת אם הוא יחזור. אנחנו מדברים הרבה על אומץ של לוחמים, פחות על האומץ השקט של ההורים, אלה שנשארים מאחור עם הפחד הקבוע, עם הטלפון שאולי יצלצל בלילה.
וכשההורים של עפרי אומרים שהם כועסים על מדינת ישראל שמכניסה את חייליה לסיטואציות מורכבות, זה אולי המשפט הכי מטלטל. כי זו לא משפחה שמחפשת אשמים קלים. זו משפחה ששואלת שאלה פשוטה: בשביל מה. אם החטופים חזרו, אם מדברים על ועידות שלום, אם מבטיחים עתיד אחר, אז למה זה מרגיש שעדיין אין אופק? מדינה רשאית לשלוח חיילים לקרב רק כשהיא יודעת להסביר לא רק איך נלחמים, אלא לאן זה מוביל.
והפחד האמיתי נמצא שם, בשאלה איך תיראה עזה מחר. האם באמת יש אופק של פירוק חמאס ופירוז, או שאנחנו שוב בתוך סבב בלי סוף ברור? כי המבט של האמא הזאת הוא לא רק אבל פרטי. הוא שאלה לאומית: כמה עוד הורים יישארו קפואים מול מציאות שאף אחד למעלה לא מצליח להסביר לאן היא הולכת?
השאלה הקשה יותר נוגעת דווקא לעתיד, לא לעבר. לא רק לעפרי אלא לילדים שעוד רגע יעמדו בבקו"ם. לאלה שעכשיו בכיתה י"א, שמתחילים לקבל צווים ראשונים, ולהורים שלהם שעוד מנסים להאמין שיש היגיון במסלול שמחכה להם. איזו מציאות אנחנו מורישים להם? האם זו מלחמה עם יעד ברור, או מציאות מתמשכת שבה דור אחרי דור נכנס לאותו מעגל בלי לדעת מתי ואיך הוא נסגר.
מדברים על הסדרה, על יציבות, על סדר אזורי חדש אבל הציבור רואה שוב ושוב את אותן תמונות: הודעת הותר לפרסום, לוויה, הורים שמנסים לעמוד זקוף כשהעולם שלהם קורס
הפער הזה, בין המילים הגדולות למציאות, הולך וגדל. מדברים על הסדרה, על יציבות, על סדר אזורי חדש אבל הציבור רואה שוב ושוב את אותן תמונות: הודעת הותר לפרסום, לוויה, הורים שמנסים לעמוד זקוף כשהעולם שלהם קורס. ההבטחות נשמעות רחוקות כשהכאב כל כך קרוב. ובסוף, לא מסיבות עיתונאים מעצבות את הזיכרון הלאומי, אלא מבט אחד של אמא שלא מצליחה עדיין להבין איך החיים שהכירה נגמרו ברגע.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיאולי בגלל זה המבט שלה כל כך מטלטל. כי הוא לא רק מבט של אבל, הוא גם מבט שמבקש תשובה. הסבר. אופק. והמבט הזה, שנשאר תלוי באוויר, הוא תזכורת שעד שלא תהיה תשובה ברורה לאן המדינה הולכת עוד ועוד הורים יישארו שם, בין תקווה לפחד, מחכים ליד הטלפון.
