בחדרי ישיבות סגורים, מול מנכ"לים, פרופסורים ויוצרים מוערכים, זה קורה שוב ושוב: האנשים שרגילים להיות הכי חכמים בחדר, משתמשים באינטליגנציה שלהם כדי לבנות חומות של הכחשה. למה הם מרגישים שהבינה המלאכותית מאיימת על הזהות שלהם, ואיך משחררים את החסם?
למשל, אני יושבת מול מנכ"ל שמנהל אלף עובדים ביד אחת וקוניאק ביד השנייה, אנחנו מדברים על בינה מלאכותית. בשלב הזה הם לרוב רגועים, אפילו קצת מתמסרים. ואז - זיק. המבט משתנה. כמו ילד שהבין בדיוק מה עשית, והוא לא מתכוון לשחק את המשחק.
זו לא אי-הבנה, חס וחלילה. דווקא להפך: הם מבינים מצוין. והבנה, כמו שאנחנו יודעים, היא לעיתים גם אויבת של צניעות. ואז מגיע המשפט, תמיד באותו טון של הכרזה סופית: "זה הייפ. צעצוע. ניסיתי את זה אתמול, כתב שטויות גמורות".
וכאן ברור שהם לא מדווחים על תקלה טכנית. הם פשוט מזרזים את עצמם לחזור לעולם שבו לא צריך להתמודד עם המציאות החדשה.
אנחנו רגילים לחשוב שהתנגדות לטכנולוגיה מגיעה מבורות. אבל המציאות בשטח, שמגובה במחקרים העדכניים ביותר, חושפת תופעה הפוכה ומרתקת: ההתנגדות העיקשת, המתוחכמת והקשה ביותר לפיצוח מגיעה דווקא מהאליטה האינטלקטואלית
הם לא טכנופובים. זה לא שהם לא מצליחים להפעיל את המערכת. הבעיה היא שהם מצליחים יותר מדי, ומה שהם רואים שם גורם להם לרצות לסגור את הדפדפן ולחזור ל-2019.
אנחנו רגילים לחשוב שהתנגדות לטכנולוגיה מגיעה מבורות. אבל המציאות בשטח, שמגובה במחקרים העדכניים ביותר, חושפת תופעה הפוכה ומרתקת: ההתנגדות העיקשת, המתוחכמת והקשה ביותר לפיצוח מגיעה דווקא מהאליטה האינטלקטואלית.
אינטליגנציה כמלכודת דבש
פסיכולוגים קוראים לזה "הנמקה מוטיבציונית" (Motivated Reasoning). מתברר שיש קורלציה אכזרית: ככל שאתה חכם יותר, כך אתה מוכשר יותר בלמצוא נימוקים לוגיים, משכנעים ומבריקים כדי לפסול עובדות שמאיימות על תפיסת העולם שלך.
האנשים האלה לא מנתחים את המציאות; הם מגייסים את ה-IQ הגבוה שלהם כדי להגן על האגו. הם משכנעים את עצמם שהמהפכה לא קורית, פשוט כי המוח שלהם, אותו מוח ליניארי שהביא אותם לפסגה, לא מסוגל לעכל את הגרף האקספוננציאלי של הטכנולוגיה. אז הם משקיעים זמן בלהסביר למה "זה עדיין דורש שיקול דעת אנושי" - ובצדק, זה באמת דורש. אבל בזמן שהם חוזרים על זה שוב ושוב, הבינה המלאכותית כבר עושה חצי מהעבודה בשבילנו.
חגיגת ה"הזיות": כדור ההרגעה של הספקנים
כדי לתחזק את החומה המפוארת הזו, חומת ההכחשה, עם מגדלי השמירה, המתנגדים המחודדים פיתחו להם תחביב חדש: ציד טעויות.
כך הם משוטטים להם, מחפשים איפה ה-AI כבר יספר שבן־גוריון נבחר לנשיא קולומביה או שאפולו 11 הייתה בעצם אפליקציית כושר. ובהזדמנות זו, גם מרגיעים את עצמם: אולי אם ה־AI טועה, אז הם לא.
אבל בואו נקלף את השכבה האינטלקטואלית. כשיושבים איתם לשיחה בארבע עיניים, מגלים שהפחד הוא לא רק כלכלי. מנכ"לים לא מפחדים לרעוב ללחם. הפחד הוא קיומי. הספרות המקצועית מכנה זאת "איום זהות" (Identity Threat), וזה המונח הכי מדויק למה שאנחנו חווים היום.
אמן אחד תיאר לי את התחושה בצורה שמצמררת אפילו אותי: "זה מרגיש כאילו נכנסו אל הסטודיו שלי באמצע הלילה. לא גנבו יצירות, אבל נגעו לי במברשות״
תחשבו על זה רגע. היצירה היא לא רק התוצאה הסופית; היא טביעת האצבע שלך. היא המהות שלך בעולם. כשהבינה המלאכותית לומדת לחקות את הסגנון שלך, היא אולי לא תיקח לך את העבודה בשלב הזה, אבל כן יוצרת סוג של איום על הזהות שלך. היא הופכת את ה"אני" הייחודי שלך למשהו גנרי שאפשר לייצר בלחיצת כפתור.
מורה ותיקה אמרה לי שהיא בודקת עבודות כמו אמא ש"מחפשת את הריח של הילד שלה בחולצה". היא לא מחפשת תשובות נכונות; היא מחפשת את המאמץ בכתיבת העבודה. היא מפחדת מהרגע שבו תלמיד יגיש לה עבודה מושלמת וקרה, והיא תצטרך להעמיד פנים שהיא מלמדת אותו
אותו דבר קורה בחדרי המורים. מורה ותיקה אמרה לי שהיא בודקת עבודות כמו אמא ש"מחפשת את הריח של הילד שלה בחולצה". היא לא מחפשת תשובות נכונות; היא מחפשת את המאמץ בכתיבת העבודה. היא מפחדת מהרגע שבו תלמיד יגיש לה עבודה מושלמת וקרה, והיא תצטרך להעמיד פנים שהיא מלמדת אותו. האיום על הזהות שלה כמחנכת הוא עצום, אם היא לא יכולה לזהות את התלמיד בתוך העבודה, מה הטעם בתפקיד שלה?
הפחד הגדול הוא לא שהמכונות ישתלטו עלינו. הפחד הוא שהמומחיות האנושית, זו שלקח לנו חיים שלמים לבנות ושמגדירה מי אנחנו, תהפוך לשקופה וחסרת ערך מול האלגוריתם.
שלושה צעדים שמחזירים לאנשים יציבות בתוך המהפכה
הפתרון לא נמצא בסיסמאות על עתיד או בהבטחות מעורפלות. הוא מתחיל בשלושה מהלכים פשוטים, אבל חכמים.
הצעד הראשון הוא ללמוד לעבוד עם הכלי כמו שלומדים שפה חדשה. לא בבת אחת, לא במשימות גדולות, אלא דרך פעולות קטנות. כשאדם רואה במו עיניו איפה ה- AI חזק ואיפה הוא מקרטע, משהו מתיישב. הפחד מאבד נפח.
הצעד השני הוא לקבוע מחדש את תחומי האחריות: מה נשאר בידיים אנושיות, איפה משתמשים בכלי כעזר, ואיפה אפשר לתת לו להוביל. ברגע שהמפה הזאת ברורה, אנשים מפסיקים להרגיש שמחליקים להם את הקרקע.
והצעד השלישי הוא להחזיר לאנשים את זכות ההכרעה. לא כהצהרה כללית, אלא כמדיניות עבודה: התוצאה שיוצאת החוצה עוברת דרך עיניים אנושיות. כשזה הגבול, חוזרת תחושה של סדר בתוך הכאוס.
קרן שחרכשעושים את שלושת הדברים האלה, ההתנגדות לא נעלמת. היא פשוט מתכווננת. היא נאספת מחדש. היא הופכת מנורת אזהרה לשיחה עניינית. ורק משם אפשר לשאול את השאלה שבאמת משנה: מה אנחנו רוצים שהטכנולוגיה תעשה בשבילנו, ומה אנחנו בוחרים, בעקשנות ראויה, להשאיר בידיים אנושיות.
