שבת, 11:00. בכניסה למסעדה ידועה בשדרות רוטשילד שואלת אותי מנהלת המסעדה הנמרצת מה מספר הרכב שלי. כשאני תוהה מה פשר השאלה היא מתעשתת. "סליחה, אני בשיגעון של התרגשות לקראת שחרור ארבע החטופות, הראש שלי לא במקום", היא מתנצלת בחיוך ואז נזכרת לשאול, כמקובל, האם הזמנו מקום ומה השם.
השעה כבר 11:30, המסעדה מלאה, הסועדים בכל השולחנות מרוכזים בשידורי הטלוויזיה שפתוחים בפול ווליום על הטלפונים הסלולאריים. גם אנחנו. כולם מדברים עם כולם. החביתות מתקררות, הקפה כבר פושר, לאף אחד לא איכפת. ההתרגשות בשיאה, בעוד רגע תופיע הידיעה שארבע התצפיתניות הגיבורות – שרק דקות ספורות לפני כן הריעו באומץ ובחיוך רחב להמוני המתועבים בעזה - מצויות בידי צה"ל שלנו.
פתאום בא לך לשיר את "עם אחד עם שיר אחד", פתאום ברור לך שהשיר שלנו הוא אותו השיר. אף אחד לא מעלה על דעתו לחשוב מי מהיושבים בשולחנות הסמוכים הוא ביביסט מנוול ומי אנטי-ביביסט מנוול, שוב כולנו ישראל המאוחדת והמחבקת. איזה דה-ז'ה-וו ותחושה נפלאה. טוב – חוץ מקיצוני הימין והמשיחיים שוודאי שמחים גם הם על השחרור, אך היו מעדיפים לחכות איתו ולהילחם עד יישוב רצועת עזה ביהודים. ביד אחת ששים להמשך המלחמה, ואת ידם השנייה מושיטים להמשך ההשתמטות.
ב-11:37 צרחות. מנהלת המסעדה, ההיא מהכניסה, צורחת בהתרגשות: "הן בידינו". היא והמלצרים מסתערים על כל הסועדים תוך רגע שנראה שנערכו אליו כמו למבצע צבאי, בצ'ייסרים על חשבון הבית. למרות שזה עראק, וזה די על הבוקר, אפילו חני שותה. ברגיל היא לא מריחה יין רוזה כדי לא להשתכר. כולם עושים לחיים ופוצחים במחיאות כפיים סוערות. גם אלוף (במיל.) דן הראל שישב בשולחן סמוך וגם החייל בחופשה שישב מולנו. ישראל היפה.
אני רואה את לירי אלבג הקורנת שעליה לא הפסקתי לחשוב מאז הסרטון המטלטל שלה ששידר חמאס ב-5 בינואר
אני רואה את לירי אלבג הקורנת שעליה לא הפסקתי לחשוב מאז הסרטון המטלטל שלה ששידר חמאס ב-5 בינואר. למחרת בבוקר השתתפתי בפאנל בטלוויזיה ואמרתי שבאותו בוקר נחתכתי בגילוח לראשונה מאז גיל 18, חטפתי "שניץ" רציני בפנים מפני שבמראה מולי בשעת בוקר מוקדמת ראיתי את הפנים המיוסרות של לירי ולא את הפנים שלי. מזל שהמאפרות עשו עבודה טובה.
יוצאים מהמסעדה ומטיילים בשדרות רוטשילד עם זוג החברים שאיתם באנו, ואז חוטפים את הכאפה של המציאות הישראלית המטלטלת. מולנו צועד זוג אנשים. האיש ואני מביטים זה על זה ואומרים: "אני מכיר אותך". לוקח עוד שנייה והאיש – שאותו לא פגשתי בערך ארבע שנים - מתעשת ראשון ונזכר שהוא היה אצלי בפגישה כחבר בארגון רופאי המדינה, ארגון שנמנה על לקוחות המשרד שלי.
ד"ר זוהב סיפר לנו בעצב שהם קיימו הלוויה ברגע שהייתה ודאות שנהרג, ומחכים לקיים הלוויה נוספת, כשתוחזר גופתו. הסיפור הזה מלווה אותי כל רגע מאז
שמו ד"ר אפרים זוהב, רופא נשים נחשב מביה"ח ברזילי. נזכרנו שבזמנו שלחתי ליואב גלנט תמונת וואטסאפ שלו ושלי בעת שנפגשנו במשרדי, כי כולם אומרים לו, לד"ר זוהב, שהוא דומה לגלנט, וצחקנו. ואז הוא השפיל מבט וביקש יחד עם רעייתו לספר לנו על החתן שלהם, שנפל ב-7 באוקטובר, והותיר את בתם עם שלושה ילדים צעירים. חתנו, מסתבר, הוא אל"ם אסף חממי הי"ד, גיבור ישראל, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה. באותה שבת ארורה בנו בן ה-6 סגר איתו שבת משותפת בבסיס האוגדה. שבת אחרונה ביחד. את הילד, למרבה המזל, הצליחו לחלץ בשלום. 57 ימים לאחר הקרב פורסם שיש אימות שנהרג וגופתו מוחזקת בעזה. הוא מוגדר כחטוף, אחד מ-90 החטופים שעם ישראל כולו מייחל לשובם הביתה. ד"ר זוהב סיפר לנו בעצב שהם קיימו הלוויה ברגע שהייתה ודאות שנהרג, ומחכים לקיים הלוויה נוספת, כשתוחזר גופתו. הסיפור הזה מלווה אותי כל רגע מאז וודאי לא ייצא מהראש עוד זמן רב.
מגיעים הביתה, פותחים טלוויזיה, רואים את החיבוק הראשון של החטופות עם הוריהן וחני קופצת, כולה דמעות התרגשות מהסיטואציה של היום. היא מזהה את רן גלבוע, אביה של דניאלה – "הוא מבעלי מכון פיזיו-ספורט בראשון-לציון, אני מכירה אותו משם, לא ידעתי שהבת שלו נחטפה. אף אחד לא אמר. עדיף שאני יודעת רק עכשיו, רואה אותו ואת כל המשפחה מחויכים".
יום בישראל.
ממי פאר הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, פאר לוין תקשורת
