לכל מלחמה יש את התמונה שלה: דגל הדיו באילת (אום רשרש), הצנחנים בכותל, דגל ישראל ביציאה מלבנון. לא תמיד אפשר לדעת מראש איזו תמונה תהפוך לסמל, אבל כשזה קורה, היא מצליחה לזקק את הדרמה, המתח וההכרעות לתמונה אחת שנצרבת בזיכרון הלאומי.
ביום הראשון למלחמה מול איראן ביקש נתניהו לייצר תמונה כזו. כשברקע דגל ישראל, הוא נראה אוחז בשפופרת הטלפון, רכון אל שולחן העבודה שעליו מונח ספרו החדש של טים בוברי Allies at War: How the Struggles Between the Allied Powers Shaped the War and the World – בעלות ברית במלחמה: כיצד המאבקים בין בעלות הברית עיצב את המלחמה ואת העולם. נתניהו כצ'רצ'יל בן־זמננו, בעיצומה של מערכה קיומית רוקם ברית אזורית מול הרוע האולטימטיבי. אולם, ככל תמונה ש"לוכדת" את הרגע היא מספרת מבלי משים הרבה יותר מכך.
התצלום, שנלקח בשעות הראשונות של המערכה, מלמד שמחשבותיו של ראש הממשלה אינן נתונות רק להשמדת הגרעין האיראני, איום הטילים או להפלת המשטר. את אלה עושה מכונת המלחמה שכבר יצאה לדרך. התמונה רומזת לסיפור רחב יותר: לידתו של סדר אזורי חדש, ברית חדשה. בניגוד לטענות מבקריו, נתניהו מבקש להציג כאן חזון ליום שאחרי — ישראל כחלק ממערך אזורי חדש, ואולי אף כחוליה בתוך סדר עולמי מתהווה. הצילום חושף תפנית אסטרטגית עמוקה: אימוץ "עידן הברית" כמודל הביטחון החדש של ישראל.
קשה להכביר במילים עד כמה מדובר בשינוי יסודי בתפיסת הבטחון של ישראל. את החתירה לשלום כמרכיב משמעותי בבטחון ישראל החליפה השאיפה לכינון "ברית". "ברית" ו"שלום" אינם מונחים מקבילים, ולפעמים הם אף עומדים בסתירה. שלום בין מדינות, כמוהו כיחסי שכנות טובה. "גדר גבוהה יוצרת שכנים טובים" – מפני שמאחורי הגדר כל בית וכל מדינה מתנהלים באופן עצמאי, כל עוד אינם פוגעים בשכנים.
ברית דומה יותר לבניין משותף: אתה לא יכול להוריד עמוד בדירה הפרטית שלך אם הוא מחזיק את המבנה כולו, ודיירת בקומת הקרקע נדרשת להשתתף באיטום הגג. ברית, מחייבת ויתור מסוים על עצמאות ההחלטה לטובת מחויבות הדדית שלא תמיד עולה בקנה אחד עם האתוס הלאומי או הצרכים הייחודיים של המדינה. ברית אזורית איננה רק מנגנון הגנה; היא עלולה בעתיד לחייב את ישראל להשתתף במערכות שאינן בליבת האינטרס שלה. אם מטוסים ירדניים סייעו להגן על שמי ישראל מול מתקפה איראנית ב-13 באפריל, מדוע שהמלך עבדאללה לא ידרוש מאיתנו להגן על המשטר שלו מפני פונדמנטליסטים מוסלמים שמאיימים על שלטונו? תרחיש כזה אינו ודאי, אך הוא בהחלט נובע מן ההיגיון הפנימי של בריתות.
זו לא תהיה ברית בין שווים
יתרה מזו, זו לא תהיה ברית בין שווים. גם אם ישראל יוזמת ודוחפת, היא לא תהיה הכוח המוביל. בדומה ל"בעלות הברית" בזמן מלחמת העולם השנייה, ישראל כמו בריטניה תהיה לכל היותר כינור שלישי. ארצות הברית, בזכות עוצמתה הכלכלית, התעשייתית והצבאית, תעמוד בראש; מדינות המפרץ יתפסו מקום מרכזי בזכות המשאבים (נפט וגז) וההון שבידן. ישראל תתרום יכולות מודיעיניות, צבאיות ומבצעיות מתוחכמות — אך לא את העוגנים שעליהם נשענת הברית. במילים אחרות, היא תביא ברק ותחכום, אך לא את יסודות המבנה. כך היא עלולה להיהפך לשחקן תלוי יותר ויותר בשותפים בכירים ממנה, לא רק במדיניות החוץ אלא אפילו בסוגיות שנוגעות למה שקורה "בין הים לנהר".
התחזית החמוצה הזו נשמעת ודאי מנותקת מהמציאות שבה מטוסי ישראל וארצות הברית טסים כנף אל כנף. כאן חוזר הספר שעל שולחן נתניהו להיות רלוונטי. כותרת המשנה של בוברי מזכירה שלא עצם קיומן של בעלות הברית עיצב את הסדר העולמי והמלחמה, אלא גם המאבקים שבינן. בריטניה נכנסה למלחמה כמעצמה עולמית, ולאורך תקופה מסויימת עמדה לבדה מול הצורר הנאצי. למרות זאת ועל אף האבידות הבלתי-נתפסות בנפש וברכוש, היא נאלצה פעם אחר פעם להתאים את עצמה לסדר עדיפויות שנקבע יותר ויותר בוושינגטון, ולעתים גם במוסקבה.
אחד הוויכוחים החשובים במלחמה היה בשאלת המועד והמקום שבו תפתח החזית השניה נגד גרמניה. צ'רצ'יל העדיף להמשיך ולהשקיע בזירה הים־תיכונית ולהבקיע לגרמניה דרך איטליה ואוסטריה, וכך לצמצם את מרחב ההתפשטות הסובייטי בדרום אירופה ומזרחה. בפועל התקבלה דרישתו של סטאלין שגובתה על ידי האמריקאים וכוחות הברית נחתו בחוף נורמנדי בצפון צרפת.
לאחר המלחמה היה נראה שהממשל האמריקאי מחוייב יותר לרצונו של סטאלין מאשר לערכי המערב. כך בשאלת פולין הסכימה ארצות הברית לקבל את הדרישה הסובייטית שלפיה על מזרח אירופה תהיה אזור השפעה סובייטי. למרות שצ'רצ'יל חש מחוייבות עמוקה לעצמאות פולין הוא נאלץ להשלים עם התכתיב הסובייטי. כוחה העולה של ארצות הברית איפשר לה להשפיע גם על סוגיות שנגעו לניהול האימפריה הבריטית עצמה. כך לדוגמא, ארץ ישראל הייתה אחת הזירות שבהן הלחץ האמריקאי הצטלב עם חולשתה הגוברת של בריטניה, והאיץ את סיום המנדט. ברגע של כנות, לקראת סוף המלחמה אמר צ'רצ'יל: 'יש רק דבר אחד גרוע יותר מלהלחם עם בנות ברית, והוא להלחם בלעדיהן'.
בעשור השמיני למדינת ישראל מוטב שעל שולחן העבודה שלנו יהיו מונחים דברי מגילת העצמאות: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו" – לא ברית אזורית שעלולה לשחוק בהדרגה את חופש הפעולה הישראלי, אלא שלום, שיתוף פעולה ועזרה הדדית — מתוך עצמאות מלאה בארצנו.
ד"ר מאיר בן-שחר הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה
