המרכז הפוליטי הוא חלה שאינה אפויה. המרכז משתרע בין הימין של תרבות החובות לבין השמאל של תרבות הזכויות. תרבות החובות מעוגנת בחובת הציות לסמכות שלטונית: נשיאותית, ממשלתית, לאומנית, דתית או מפלגתית. לעומתה, תרבות הזכויות נשענת על מנעד של זכויות אדם, אזרח, נשים, ילדים וכו'.
המרכז הפוליטי מערבב בין שניהם, ויש קושי בזיהוי ליבתו. הסיבה היא שהוא מפוצל בין שתי זהויות: תסמונת של דחליל מול חרב הסמוראי.
בתסמונת הדחליל, המרכז קיצוני בדחיית הקיצוניות. הוא ישות רומנטית המאוהבת בסולידריות הלאומית. הוא מחבק את כולם וקורא להבנות, להסכמות, לשבת אחים גם יחד.
"בשם עתיד קלוש כערפל, הוא גזל מעצמו את ההווה" חותך העיתונאי הצרפתי ז'רום פראדי בספרו "הדרשה על נפילת רומי".
חנטריש
במילים אחרות, הוא לוזר. בעברית מדוברת, חנטריש. אין פלא שבזירה הפוליטית הוא מסכים להתמנות לתפקיד שאינו קיים בהיסטוריה: ראש ממשלה חליפי.
כיום, המרכז הפוליטי מנמנם באופוזיציה ומשאיר את הזירה הפוליטית לממשלת הימין. הריק האופוזיציוני קורא למרכז אחר. מרכז שאינו קש וגבבה של פשרות, אלא ישות עצמאית, מגובשת, של השקפת עולם ברורה בכל תחום ציבורי.
בתחום המשטרי, על המרכז לעמוד על החיוניות של דמוקרטיה ליברלית כצורת המשטר היחידה הראויה לישראל.
בתחום החוקתי, על המרכז לדרוש אימוץ חוקה לישראל. על החוקה להיות מעוגנת במגילת העצמאות כמסמך המכונן של מדינת ישראל.
בתחום המדיני, המרכז חייב להצהיר באופן חד וברור על הצורך בפתרון של שתי מדינות: מדינת ישראל ולצידה מדינה פלשתינית מפורזת.
ד"ר שמואל חרל"פבתחום הכלכלי, על המרכז הליברלי לתמוך בכלכלת שוק ולצידה רשת חברתית של מדינת רווחה.
כיום, את החלל הפוליטי של המרכז ממלאת מפלגת 'הדמוקרטים'. 'יש עתיד' ו'כחול-לבן' צבועים בצבעים דהויים של מי שהעתיד הוא מאחוריהם.
'הדמוקרטים' בראשות האלוף (מיל) יאיר גולן, נעים בסקרים בין 10 ל-20 מנדטים, מה שמצביע על נזילות גבוהה של מצביעים.
לאחר הבחירות הבאות, יש לגבש קואליציה סמוראית של מרכז-שמאל. יהיה עליה להוביל את ישראל למזרח תיכון חדש, שבמרכזו נטרול האיום האיראני על ישראל, ומאמץ מרבי לסיום הסכסוך עם הפלשתינים.
ד"ר שמואל חרל"פ הוא איש עסקים
