היה זה הארי טרומן, שכיהן כנשיא ארצות הברית בשנת 1948, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית על הקמתה של מדינת ישראל. טרומן, כמו רבים אחריו, הסביר את התמיכה האמריקנית במדינה היהודית כמדיניות שנועדה לקדם אינטרסים אמריקניים. אך כאשר הרב הראשי הראשון של ישראל, יצחק הלוי הרצוג, אמר לטרומן כי ״אלוהים שמך ברחם אמך כדי שתהיה הכלי להביא ללידתה מחדש של ישראל לאחר אלפיים שנה״, פרץ הנשיא בבכי בסערת רגשות לנוכח שרשרת האירועים שהובילה נער מעיירה נידחת במיזורי לקחת חלק בהתגשמותה של שיבת ישראל. בנאום הפרידה שלו בשנת 1953, השתמש טרומן בלשון מקראית כאשר אמר כי ״ישראל יכולה להיות ארץ זבת חלב ודבש כפי שהייתה בימי יהושע".
עשרות שנים לאחר מכן סיפר הסנאטור היהודי ג’וזף ליברמן על שיחה פרטית שקיים עם המועמד לנשיאות באותה עת, ביל קלינטון. קלינטון סיפר לליברמן שכאשר שכב הכומר שלו שאותו העריץ על ערש דווי, הוא אמר לקלינטון הצעיר: ״אני מקווה שיום אחד תתמודד לנשיאות. אם תיבחר, זכור זאת: אל תנטוש את ישראל, כי אלוהים לעולם לא יסלח לך״. קלינטון סיים את הסיפור באומרו לליברמן: ״אם אבחר לנשיא, לעולם לא אאכזב את ישראל״. קשה למצוא ביטויים חזקים מאלה למקורות עליהם יושתתו היחסים העמוקים בין מדינת ישראל וארצות הברית.
דוגמאות אלו מלמדות עד כמה ״היחסים המיוחדים״ שבין ארצות-הברית למדינת ישראל מושתתים על אינטרסים אך גם על קשרים עמוקים יותר. הקשר הזה עם מעצמת העל מהווה מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל. ללא תמיכתה הכלכלית, הדיפלומטית והצבאית של ארצות-הברית קיומנו כדמוקרטיה יהודית במרחב המזרח-תיכוני היה קשה לאין שיעור, ואולי אף בלתי אפשרי לאורך זמן. בהתחשב בהיסטוריה העשירה הזו, ניתן היה לשער ולצפות שבנימין נתניהו, ״מר אמריקה״ שייבא את הפוליטיקה בסגנון האמריקאי לישראל והיה לבן בית בהיכלי הקונגרס ובקרב השדולה היהודית איפא״ק, יעמיק את הקשר ויהפוך אותו לחזק עוד יותר. אולם אסור לתת לשיתוף הפעולה ההדוק והקשרים האישיים עם הנשיא טראמפ לבלבל אותנו: התנהלותו של נתניהו הביאו את היחסים עם אמריקה למפולת חסרת תקדים העלולה להעמיד אותנו בקרוב בסכנה קיומית.
אין עוררין על כך שבמהלך שנות כהונתו הארוכות נתניהו תרם במידה מכרעת להפיכת היחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית מנכס אסטרטגי לסוגיה פוליטית מקטבת. במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתמיכה רחבה בקרב פוליטיקאים ומצביעים דמוקרטים. אך משבחר נתניהו להזדהות באופן מוחלט עם המחנה הרפובליקני ועם הנהגתו נוצר שבר עמוק בין ישראל לבין המפלגה. נקודת האל חזור ביחסים הללו הייתה נאומו של נתניהו בקונגרס בשנת 2015 נגד הסכם הגרעין עם איראן, שנישא ללא תיאום ובהתרסה כלפי ממשל הנשיא ברק אובמה. מהלך זה נתפס בעיני דמוקרטים רבים כערעור על סמכותו של נשיא מכהן, והעמיק את תחושת הניכור כלפי ממשלת ישראל בקרב חלקים גדלים והולכים ממצביעי המפלגה.
התמיכה הפומבית והבלתי מסויגת של נתניהו בנשיא הרפובליקני חיזקה בקרב רבים את התחושה שישראל בחרה צד במאבק הפוליטי הפנימי של ארצות הברית. כתוצאה מכך, במיוחד בקרב הדור הצעיר והאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, נשחקה לחלוטין התפיסה המסורתית של ישראל כבעלת ברית טבעית
הזדהותו הפוליטית המוחלטת של נתניהו עם דונלד טראמפ והמחנה הרפובליקני רק החריפה את המגמה. התמיכה הפומבית והבלתי מסויגת של נתניהו בנשיא הרפובליקני חיזקה בקרב רבים את התחושה שישראל בחרה צד במאבק הפוליטי הפנימי של ארצות הברית. כתוצאה מכך, במיוחד בקרב הדור הצעיר והאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, נשחקה לחלוטין התפיסה המסורתית של ישראל כבעלת ברית טבעית. ממפלגה התומכת בעמדות ציוניות באופן מסורתי הפכה המפלגה הדמוקרטית בשנות שלטונו של נתניהו למפלגה אשר בבסיסה עוינת את ישראל.
מן הצד השני של המתרס, הדי-אן-אי של המפלגה הרפובליקנית השתנה בשנים האחרונות עם עלייתו של הזרם הטראמפיסטי והבדלני (MAGA), הרואה בחשדנות מחויבויות בינלאומיות. עבור רבים במחנה זה, הבייס של הנשיא טראמפ, התמיכה האמריקנית הנרחבת בישראל, ובפרט המלחמה באירן המנוגדת להבטחותיו של טראמפ שלא להיגרר למלחמות ״מיותרות״, נתפסים כחלק ממדיניות חוץ המנוגדת לאינטרס האמריקני. התבטאויותיו של נתניהו, ובעיקר נסיונותיו הפומביים לרתום את הנהגת ארצות-הברית למאבק באיראן, נתפסו אצל הבדלנים כניסיון לגרור את ארצות-הברית למעורבות עמוקה ומזיקה במזרח-התיכון. פוליטיקאים המזוהים עם הזרם הזה החלו להציג את התמיכה בישראל כחלק ממדיניות חוץ מסורתית של ״מלחמות אינסופיות״, מוייטנאם ועד עיראק ואפגניסטן. כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו אף שנתניהו שמר על קשרים חזקים עם חלקים מן המפלגה הרפובליקנית המסורתית, הוא תורם להתגבשות אגף ביקורתי ביותר באגף הימני של המפלגה על היחסים עם ישראל. הביקורת הזו היא תמונת מראה של הביקורת מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, ומערערת כבר היום את אחד מעמודי התווך המרכזיים של התמיכה האמריקנית בישראל.
האמונה שישראל גוררת את אמריקה להרפתקה מדממת המנוגדת לאינטרס האמריקאי, עמדה אותה למעשה אישש בדבריו נתניהו בראיון לפוקס ניוז, פוגעת פגיעה אנושה בתמיכה בישראל מן האגף הימני של המפה הפוליטית האמריקאית
את המהפך במפלגה הרפובליקנית ניתן לראות בהתבטאויותיהם של הפופולריים והמשפיעים באגף האולטרה-ימני בואכה אנטישמי שלה. השדרן טאקר קרלסון קרא לתקיפות באיראן ״נוראות ומרושעות״ בעודו מלבה את האמונה האנטישמית שהיהודים הם המושכים בחוטים בוושינגטון ומשרתים אג׳נדה ישראלית. ניק פואנטס המחזיק בעמדות אנטישמיות מוצהרות, קרא להצביע לדמוקרטים (!) כמחאה על המלחמה, ואילו ג׳ו רוגן, החשוב שבקולות הרפובליקניים החדשים, קרא למלחמה ״טירוף״. האמונה שישראל גוררת את אמריקה להרפתקה מדממת המנוגדת לאינטרס האמריקאי, עמדה אותה למעשה אישש בדבריו נתניהו בראיון לפוקס ניוז, פוגעת פגיעה אנושה בתמיכה בישראל מן האגף הימני של המפה הפוליטית האמריקאית.
בחירות האמצע המתקרבות בארצות-הברית יהיו מבחן עבור טראמפ והמפלגה הרפובליקנית לאור המלחמה אותה הם מתקשים להסביר לציבור והכלכלה המדשדשת. הסקרים כרגע מנבאים להם מפלה. אולם ללא קשר המגמות בציבור האמריקאי הרחב נושאות בחובן אסון אסטרטגי למדינת ישראל, לא פחות. בסקר אחר סקר עולה כי מעמדה של ישראל בקרב מצביעים ובעיקר צעירים משני צידי המתרס חווה מפלה היסטורית, ולראשונה רוב עצום של אזרחי ארצות-הברית מעדיפים את הפלסטינים על פני ישראל.
כל הסימנים מראים שהנשיא האמריקאי שלאחר טראמפ, יהיה אשר יהיה, יתקשה מאד גם אם ירצה לשמר את הברית ההיסטורית עם ישראל לנוכח המגמות הברורות בדעת הקהל האמריקאית
לאחר קרוב לעשרים שנות שלטון זוהי מורשתו של נתניהו: הפוליטיזציה המוחלטת המאפיינת את האופן שבו הוא מטפל בנושאי פנים ושהובילה לאסון אחר אסון, מהשריפה בכרמל ועד להזנחת התשתיות וההתמודדות הכושלת עם האלימות בחברה הערבית, מתגלה ביתר שאת גם בניהול היחסים הקריטיים עם ארצות הברית. במקום לטפח לאורך זמן את הבסיס הרחב והדו־מפלגתי של התמיכה בישראל ולקיים תוכנית אסטרטגית לשימור התמיכה הציבורית, בחר נתניהו פעם אחר פעם בצעדים שהפכו את היחסים עם ישראל לנושא מקטב ורעיל בפוליטיקה האמריקאית. כל הסימנים מראים שהנשיא האמריקאי שלאחר טראמפ, יהיה אשר יהיה, יתקשה מאד גם אם ירצה לשמר את הברית ההיסטורית עם ישראל לנוכח המגמות הברורות בדעת הקהל האמריקאית. הכישלון של נתניהו בשמירה על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל, היחסים המיוחדים עם ארצות הברית, מלמד על הפקרות בלתי נתפסת ומהווה בכייה לדורות.
פרופ' ערן שלוללא קרדיטמנהיג בעל ראייה ארוכת טווח היה פועל אחרת: מטפח בקפידה את התמיכה הדו־מפלגתית, נמנע מהזדהות פוליטית חד־צדדית, ולא ממצב את ישראל כגרורה של המפלגה הרפובליקנית. את המערכה על ציבור המצביעים האמריקאי כבר הפסדנו. בעתיד הקרוב המערכת הפוליטית בארצות-הברית תהיה חייבת להגיב לשינויים הללו ואו אז נקום בבוקר וניווכח שנתניהו הפסיד את אמריקה.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה
