תארו לעצמכם שביום הבחירות הגעתם לקלפי, הצגתם את תעודת הזהות והתבשרתם שמישהו אחר כבר הצביע בשמכם. "זה קורה", יגיד לכם חבר מנומנם בוועדת הקלפי. "אני מציע שתחזור הביתה ותתנחם בעובדה שהסיכוי שהקול הבודד שלך היה מטה את הכף הוא אפסי".
סביר שזה היה כואב ומכעיס מאוד, אבל חבר ועדת הקלפי הדמיוני הזה צודק: בוודאות כמעט מוחלטת, הקול שלך לא היה משנה דבר בתוצאת הבחירות. מאז הדמוקרטיה של יוון העתיקה ועד היום לא היה מקרה אחד שבמסגרתו בחירות לאומיות הוכרעו על חודו של קול, והסיכוי שזה יקרה לראשונה כעת נמוך מהסיכוי שאסטרואיד ינחת על ראשך בעת קריאת מאמר זה.
ואף על פי כן, כולנו משוכנעים שאנו מגיעים לקלפי כדי להשפיע ושזהו מהלך רציונלי שנועד להיטיב עם עצמנו, משפחתנו ומדינתנו. האמת היא אחרת לגמרי. מה שמביא אותנו אל הקלפי הוא לא שכל אלא רגש. זה אפילו לא הצורך למלא חובה לאומית אלא משהו בסיסי הרבה יותר: הצורך להביע את הזהות שלנו בפני עצמנו ובפני הסובבים אותנו.
המפסידים הם אנחנו, הציבור, ימין ושמאל כאחד, תומכי בנימין נתניהו ומתנגדיו. הסיבה לכך היא שבניגוד אלינו, הפוליטיקאים לא מונעים על ידי הרגש אלא על ידי שיקולים רציונליים קרים – לא תמיד כדי להיטיב עמנו
בחירה פוליטית היא חלק מהזהות שלנו. היא שקולה לחבישת כיפה, לסגנון לבוש או לבחירת האנשים שאנו מגדירים כחברים. גם הבחירה הספציפית באיזו מפלגה לתמוך מונחית יותר על ידי רגש מאשר על ידי ניתוח קר של עובדות וטיעונים. מחקרים רבים בכלכלה התנהגותית ובמדע המדינה מראים שיש מתאם רב בין הבחירה הפוליטית שלנו לבין זו של הורינו והחברים הקרובים לנו. יש מחקר שמראה שאנו נוטים לבחור במפלגה שלמנהיג שלה יש תכונות אישיות דומות לתכונות האישיות שלנו.
עמדה פוליטית מוחצנת משרתת גם את הצורך הבסיסי שלנו להשתייך לקבוצה - צורך שיש לו מקור אבולוציוני שראשיתו בעידן הצייד והלקט כשהשתייכות לקבוצה הייתה תנאי להישרדות.
3 צפייה בגלריה
ג'יימס קארוויל
ג'יימס קארוויל
ג'יימס קארוויל. אלה הרשתות החברתיות, טמבל
(צילום: Gettyimages)
לפני כמה שנים ערכתי עם עמיתי פרופ' אסטבן קלור שני מחקרים שהראו שההתנהגות של בוחרים דומה לזו של אוהדי כדורגל (המחקרים התבססו על ניסויי מעבדה ונתוני בחירות למושלי מדינות בארה"ב). אם אתם אוהדים של קבוצה כלשהי, ודאי תודו שהרצון הכי עוצמתי להימצא בין האוהדים באצטדיון הוא כאשר לשתי הקבוצות סיכוי דומה לנצח, אך לקבוצה שאתם אוהדים סיכוי קצת יותר גדול. כך קורה גם בבחירות: מצאנו שהכי קל להניע בוחרים לקלפי כאשר הם מצפים (על פי הסקרים) שהמפלגה או הגוש שהם תומכים בו ינצח ובעיקר כשהקרב צמוד.
תוצאות אלו מעלות חשש אמיתי שסקרי בחירות המפורסמים סמוך לבחירות עלולים להשפיע על התוצאות, במיוחד במצב הקיים בקמפיין מרץ 2021 בישראל, כשהקרב בין הגושים לכאורה כה צמוד.
ההשפעה המכרעת של הרגש ולא השכל על ההתנהגות שלנו כבוחרים גדלה משמעותית בשנים האחרונות כתוצאה מהמעורבות שלנו במדיה החברתית. בתחילת שנות ה-90 טבע מנהל הקמפיין של ביל קלינטון, ג'יימס קארוויל, את הביטוי "זו הכלכלה, טמבל", כדי לטעון שאנשים בוחרים על פי האינטרסים הכלכליים שלהם. היום נשמע ביטוי זה מופרך לחלוטין, בפרט בארה"ב שלאחר עידן טראמפ. הרשת החברתית מאפשרת לנו להפגין בקלות ובעוצמה את ההזדהות שלנו עם הקבוצה הפוליטית שאליה אנו משתייכים ולהפגין תוקפנות כלפי הקבוצה היריבה.
פרופ' אייל וינטרפרופ' איל וינטר
המרוויחים הגדולים בניצחון הרגש על השכל בכל הקשור להתנהגות הפוליטית שלנו הם הפוליטיקאים עצמם. הם משמשים כהמנון והדגל של קבוצת הכדורגל שאנו אוהדים, ובפועל הם פטורים מלתת דין וחשבון לנו הבוחרים על מעשיהם כמנהיגים. דגל והמנון לא מחליפים וכך גם מנהיגים.
ומה לגבי המפסידים הגדולים? אלה הם אנחנו, הציבור, ימין ושמאל כאחד, תומכי בנימין נתניהו ומתנגדיו. הסיבה לכך היא שבניגוד אלינו, הפוליטיקאים לא מונעים על ידי הרגש אלא על ידי שיקולים רציונליים קרים – לא תמיד כדי להיטיב עמנו, בדרך כלל כדי להיטיב עם עצמם. הם תמיד יעדיפו להבטיח את התמיכה שלנו בהם באמצעות עוד מניפולציה רגשית, מאשר באמצעות עבודה קשה למען האינטרסים שלנו.
  • איל וינטר הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com