לאהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, זה לא היה קורה. ברק, גדול המשפטנים בדור האחרון ולא רק בישראל, הוא גם בעל כישורים בינאישיים ועורמה פוליטית שאפשרו לו להתנהל היטב במסדרונות השלטון כראש הרשות השופטת. הוא ידע מתי להדליק אבוקה של מאבק ציבורי באמצעות עדת חסידיו בתקשורת ומתי להצטנף מאחורי הכלל ששופטים מדברים רק באמצעות פסקי דינם. הוא הקפיד כל העת ללמוד ולאסוף מידע על אשר קורה במחוזות רחוקים ובקרב ציבורים עוינים, ולכן השקיע מאמצים רבים בניסיונות (שכשלו) לשלב חרדים בבית המשפט העליון ובניסיונות (שצלחו) ליצור קהילייה גדולה של משפטנים ציבוריים במגזר הערבי-ישראלי, שתביא את האחרונים לבית המשפט "של הציונים". יכולות אלה הביאו אותו לשורת הישגים מפוארים מבחינת ביצור כוח הרשות השופטת והפיכת ישראל למדינה חוקתית - הישגים שכל ישראלי וישראלית שוחרי זכויות אדם צריכים להתברך בהם.
למרבה הצער, מרבית אלה שנכנסו לנעליו חסרו את הכישורים האלה, מה שהביא אותם להיכשל לא פעם בתפקידם כראשי מערכת המשפט. הם נמנעו מלצאת למאבקים חשובים, ומצד שני בזבזו תחמושת יקרה על דיונות חול ריקות (ע"ע בג"ץ הסבירות). בתוצאות ההרסניות חזו כולם: ממצב שמעל ל-80% מהישראלים נתנו אמון גבוה בבית המשפט העליון, הגענו למצב שרק רבע מהציבור חש כך (לפי מחקר של אוניברסיטת חיפה ב 2021). זה נתון מבהיל, משום שבלי אמון אין משפט - ובלי משפט אין חברה.
זה קרה לא רק בגלל הפוליטיקאים שהסיתו נגדו, אלא גם בשל הניתוק בין האליטה המשפטית (שמטבעה יושבת בבית המשפט העליון ובשלוחותיו במשרד המשפטים ובאקדמיה) לבין חלקים הולכים וגדלים בעם. ניתוק שהלך והחריף עם השנים ועם התכנסות האליטה פנימה בשורה של נישואי קרובים. האירועים הנוכחיים - החל ממה שקרה בוועדה למינוי שופטים, עבור בהחלטת בית המשפט העליון לקבוע דד-ליין לשר המשפטים להצביע על בחירת השופט יצחק עמית לנשיא העליון, וכלה בנאום החריף שנשא האחרון - מלמדים על כך ביתר שאת. דומה ששופטי העליון, בהנהגת מ"מ הנשיא עמית, מתעקשים ליפול לכל בור ששר המשפטים עתיר הניסיון הפוליטי כורה להם, ובדרך זו מצדיקים את הטענות שמוטחות בהם על שהפכו עצמם לממשלת-על.
מה בער לשופטי העליון לפרסם את הכרעתם לגבי בחירת הנשיא? הרי הם יודעים היטב להשהות את הכרעותיהם כשהם רוצים בכך, אז פתאום אצה להם הדרך?
אחרת, קשה להבין מדוע בימים שראש הממשלה מתייצב באולם המשפט באמצע מלחמה לתדהמת רבים (ולא רק מבין תומכיו) הם בוחרים לנקוט בצעדים חריפים ותקדימיים כאלה? מה בער לשופטי העליון לפרסם את הכרעתם לגבי בחירת הנשיא? הרי הם יודעים היטב להשהות את הכרעותיהם כשהם רוצים בכך, אז פתאום אצה להם הדרך? ומדוע היה זה נבון לשאת נאום כה תקיף על ידי מ"מ הנשיא עמית סמוך לפרסום אותה החלטת עליון? עם כל הכבוד, באי הכינוס "העמותה למשפט ציבורי" – שלוחה נוספת של העליון – היו מגיעים לארוחת הערב במלון גם אם עמית היה בוחר במילים מעודנות יותר לקרוא לשר לוין להיכנס "להידברות עניינית". זה גם היה כנה ומשכנע יותר, בלשון המעטה.
עמית עצמו עמד על כך שנושא התלות התקציבית של הרשות השופטת ברשות המבצעת מלווה אותנו עשרות שנים. אז מה התבונה לחשוב שיהיה ניתן לשנותו אל מול הממשלה הלעומתית ביותר שידענו? הוא באמת מאמין שמה שלא נתנו שרים כדן מרידור ויוסי ביילין יתנו השרים סמוטריץ ולוין? ואם לא - אז למה להעלות את זה עכשיו, כשלכולם ברור שדברים אלה ישמשו נשק בידי שונאי ישראל בערכאות הבינלאומיות שטוענים שאין לנו מערכת משפט עצמאית? זו טעות גדולה מכל כך הרבה בחינות שממש קשה להבין מדוע זה נעשה.
יתכבד השופט עמית וישאל את קודמיו אילו פשרות מבחינתם הם בלעו כדי לדאוג לאינטרס הציבור ולהגיע להסכמה, ואגב כך זיכו בסופו של דבר את ישראל בשופטים מעולים, גם אם היו אלה "ילדי חוץ" באליטה המשפטית
גם את הטענה שלאורך השנים "נשמר הכבוד ההדדי בין הרשויות בנוגע לניהול מערכת בתי המשפט" היה מוטב לא לשאת דקותיים לפני שיוצא צו תקדימי שמורה לשר המשפטים כיצד להשתמש בסמכותו, ולאחר שכל נסיונות הפשרה נדחים באחת על ידי השופט עמית - שהיה כבר מזמן יכול להיות נשיא ולקבל עוד שני שופטים לטעמו, לו היה מסכים לקבל שופט אחד לפי רצון השר. יתכבד וישאל את קודמיו אילו פשרות מבחינתם הם בלעו כדי לדאוג לאינטרס הציבור ולהגיע להסכמה, ואגב כך זיכו בסופו של דבר את ישראל בשופטים מעולים, גם אם היו אלה "ילדי חוץ" באליטה המשפטית.
על מי שעומד בראש הרשות השופטת מוטלת החובה להגן עליה - כשהכוונה היא לא לנופף באגרופים באוויר ולהכריז "אל תירא ואל תֵּחָת", אלא בדיוק להיפך: להבין את מגבלות הכוח, לקרוא נכון את המפה ולבחור את דרך הפעולה האפשרית הטובה ביותר שתקדם את מה שהוא מאמין שהוא טובת המערכת. בדיוק כפי שעשה ההורדוס האמיתי של המשפט הישראלי, הנשיא אהרן ברק.
