זה כבר לא ויכוח על גיוס - זו שאלה של הישרדות. בזמן שהמערכת הפוליטית מתווכחת על מכסות, יעדים וקומבינות - היא מפספסת את השאלה היחידה שחשובה באמת: איזה צבא ישרוד את המלחמה הבאה.
מי שמפרק את צה״ל לא צריך אויב. הרעיון של יחידות סקטוריאליות הוא לא פשרה. הוא רעל. היום זו יחידה חרדית “מותאמת”, מחר - גדוד מתנחלים. מחרתיים - פלוגת “נוער הגבעות”. ואז? למה לא מסגרת לשמאלנים? למה לא חטיבה לפי זהות פוליטית? ברגע שפתחת את הדלת—אין דרך לסגור אותה.
וזה נגמר תמיד אותו דבר: לא צבא - אלא אוסף מיליציות עם דגל משותף בלבד. זה כבר קרה בהיסטוריה: במלחמות יוגוסלביה בשנות ה־90, צבא שהיה אמור להיות פדרלי הפך לאוסף כוחות לפי זהות אתנית. התוצאה לא הייתה רק תבוסה - אלא התפרקות מוחלטת ומלחמות פנימיות. גם במלחמת האזרחים בלבנון, הצבא הלאומי איבד את האחידות שלו והתפצל לפי עדות וארגונים. מאותו רגע, המדינה איבדה שליטה. צבא מפסיק להיות צבא ברגע שהוא מפסיק להיות אחד. אחידות היא לא ערך - היא תנאי קיום.
יש מי שאומרים “רב־תרבותיות”. אבל בצבא, רב־תרבותיות היא מותרות. העיקרון המסדר של צבא הוא אחידות: פקודה אחת. שרשרת פיקוד אחת. נאמנות אחת. ברגע שחייל מתחיל לשאול אם הוא קודם חרדי, מתנחל, שמאלני או דרוזי, ורק אחר כך חייל - המשחק נגמר. לא צריך אויב מבחוץ. הקריסה כבר התחילה מבפנים.
ומה קורה אצלנו? אנחנו כבר על המדרון. התארגנויות מקומיות, מתחים בגזרות, תחושת “אנחנו והם” -
זה לא רעש רקע. זה סימן אזהרה. מי שחושב שאפשר לנהל צבא כמו שמנהלים קואליציה - לא מבין איך צבאות קורסים. הבעיה האמיתית היא לא הגיוס, אלאט ההשתלבות. אבל גם כאן, הוויכוח מפספס. הבעיה המרכזית איננה כמה חרדים מתגייסים - היא כמה חרדים עובדים. כלכלה שלא כוללת מגזר שלם לא תחזיק מערכת ביטחון לאורך זמן. זו לא אידיאולוגיה. זו מתמטיקה.
יש דרך לחייב תרומה בלי לפרק את הצבא: שירות לאומי רחב - ברפואה, בחינוך, ברווחה - יכול לייצר ערך אמיתי, ולבנות גשר במקום כפייה. זו לא כניעה - זו אסטרטגיה
יש דרך לחייב תרומה בלי לפרק את הצבא: שירות לאומי רחב - ברפואה, בחינוך, ברווחה - יכול לייצר ערך אמיתי, ולבנות גשר במקום כפייה. זו לא כניעה - זו אסטרטגיה. והעתיד כבר כאן: בזמן שאנחנו נלחמים על מי ייכנס לבקו״ם, העולם מתקדם. המלחמות האחרונות הוכיחו: פחות לוחמים, יותר טכנולוגיה. פחות מאסה, יותר מידע. רחפנים, מערכות אוטונומיות, בינה מלאכותית - אלו לא תוספות. זה הבסיס של צה״ל הבא. הקרב עובר מהשטח לחדר הבקרה.
אז למה אנחנו רבים על אתמול? כי פוליטיקה קצרה מנצחת חשיבה ארוכה. כי קל יותר לנהל ויכוח על חרדים מאשר לבנות צבא של המאה ה־21. אבל המחיר יהיה כבד.
כן - צריך לחייב את כולם לתרום. לא - לא חייבים לעשות את זה דרך צה״ל. אבל יש קו אדום אחד שאסור לחצות: צה״ל הוא לא אוסף שבטים. צה״ל הוא לא קואליציה. צה״ל הוא לא זהות - הוא ממלכתיות. ביום שבו הוא יהפוך לפסיפס מגזרים - הוא יפסיק להיות צבא. ואז כבר לא תהיה שאלה מי מתגייס, אלא מי מגן על המדינה.
שחר סגל יזם ויועץ לגורמים במערכת האסטרטגית
