השבוע ציינו את יום האישה הבינלאומי, והיה קל לדבר על העצמת נשים. על הישגים. על הצלחות. אבל כדי להבין באמת מי היא האישה הישראלית בשנת 2026 צריך להסתכל גם על המציאות שמאחורי הסיסמאות.
האישה הישראלית חיה בשנים האחרונות בתוך מציאות מורכבת במיוחד. מלחמה, איום ביטחוני מתמשך, משברים חברתיים וכלכליים- ובתוך כל אלה היא ממשיכה להחזיק יחד קריירה, משפחה וקהילה. היא לוחמת, רופאה, מורה, יזמית, מנהלת, אמא. לעיתים קרובות היא גם זו שמחזיקה את המרקם החברתי ברגעי משבר. אבל לצד החוסן הזה, חשוב לזכור משהו נוסף: הזכויות שנראות לנו היום מובנות מאליהן - אינן כאלה.
המאבק הפמיניסטי אינו פרק סגור בהיסטוריה. הוא תהליך מתמשך. הזכות לעבוד, להצביע, ללמוד, להיבחר - כולן נולדו מתוך מאבק ארוך ולעיתים גם כואב. וגם היום, ההתקדמות- ואפילו ההישגים שכבר הושגו - איננה מובטחת. כ-5 מיליון נשים חיות בישראל - מעט יותר ממחצית האוכלוסייה. הן משכילות יותר מאי פעם, פעילות בשוק העבודה ומשלבות בין קריירה למשפחה בקצב שמעט מאוד מדינות בעולם מכירות. שיעור הילודה בישראל עומד על כמעט 3 ילדים לאישה - כמעט כפול מהממוצע במדינות ה-OECD. אבל מאחורי הנתונים המרשימים מסתתרים גם פערים עמוקים.
בשוק העבודה נשים מרוויחות בממוצע רק כ-68% משכרם של גברים. לאחר לידת הילד הראשון מתרחש מה שמכונה "קנס האמהות": ירידה של כ-30% בהכנסה שיכולה להימשך כמעט עשור. בחברה הערבית מתווסף לעיתים גם "קנס הנישואין", ירידה חדה בשכר כבר מהשנה הראשונה לנישואין.
גם כאשר נשים משיגות השכלה בתחומים מבוקשים, הדרך לשוויון עדיין ארוכה. שיעור התלמידות הלומדות מקצועות STEM הוכפל בעשור האחרון והגיע לכ-40%, אך שיעור הנשים בתעשיית ההייטק כמעט לא השתנה. כלומר, נשים לומדות יותר - אך עדיין מתקשות להגיע למוקדי הכוח הכלכליים.
ואם מסתכלים על מוקדי הכוח הציבוריים, הפער בולט עוד יותר. בכנסת מכהנות כיום 31 נשים בלבד מול 89 גברים. בממשלה - חמש שרות בלבד. בראש רשויות מקומיות עומדות נשים בודדות מתוך מאות רשויות. ובתפקידי מנכ"ל במשרדי הממשלה אין כיום אפילו אישה אחת.
הפער הזה איננו רק שאלה של ייצוג. מחקרים רבים מראים שכאשר נשים אינן יושבות סביב שולחן קבלת ההחלטות, המדיניות הציבורית פחות טובה - פחות מדויקת ופחות קשובה למציאות.
גם בזירה החברתית התמונה מורכבת. במדד הבינלאומי Women, Peace and Security מדורגת ישראל במקום ה-84 מתוך 181 מדינות - המדינה המערבית היחידה שנמצאת רק בחמישון השלישי של המדד. זהו נתון שצריך להדליק נורה אדומה.
לצד האתגרים יש גם סיבה לאופטימיות. יותר נשים נכנסות היום למוקדי הנהגה, יותר נערות בוחרות במסלולים מדעיים וטכנולוגיים, ויותר ארגונים מבינים שגיוון מגדרי איננו רק עניין של צדק - אלא גם תנאי לצמיחה
אבל לצד האתגרים יש גם סיבה לאופטימיות. יותר נשים נכנסות היום למוקדי הנהגה, יותר נערות בוחרות במסלולים מדעיים וטכנולוגיים, ויותר ארגונים מבינים שגיוון מגדרי איננו רק עניין של צדק - אלא גם תנאי לצמיחה. דו"ח הכלכלנית הראשית במשרד האוצר כבר הראה שסגירה של כ-40% מהפערים המגדריים בשוק העבודה יכולה להגדיל את התוצר של ישראל בכ-34 מיליארד שקל עד שנת 2030.
ובכל זאת, למרות כל ההתקדמות, המילה "פמיניזם" עדיין מעוררת אי-נוחות. יש מי שממהרים לומר שהמאבק כבר הושג. המציאות מספרת סיפור אחר. ייצוג איננו עניין סמלי בלבד. הוא תנאי להבנת מציאות מורכבת, לגיבוש מדיניות מדויקת יותר ולחלוקה צודקת יותר של משאבים. כאשר נשים אינן חלק משמעותי ממעגלי קבלת ההחלטות, נקודת המבט שלהן - ולעיתים גם עצם קיומן - נדחקת לשוליים.
ולכן חשוב לזכור: בלי התנועה הפמיניסטית, רבות מהזכויות שנראות לנו היום טבעיות כלל לא היו קיימות. האפשרות ללמוד באקדמיה, להחזיק חשבון בנק עצמאי, לבחור ולהיבחר, לקבל החלטות אוטונומיות על גוף האישה ולעצב מסלול חיים מקצועי ואישי - כל אלו הם תוצאה של מאבק ארוך, עיקש ולעיתים גם לא נעים לעין או לאוזן.
איילת רזין בית-אורשוויון מגדרי איננו רק מאבק חברתי - הוא גם אינטרס לאומי. חברה שמאפשרת לנשים להגיע רחוק יותר היא חברה שמתקדמת רחוק יותר בעצמה. והמאבק לשוויון איננו רק מאבק של נשים - הוא מאבק על פניה של החברה כולה.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא,מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
