אישה נפלאה ואהובה שהייתה באחד מיישובי העוטף בשבת הנוראה ההיא (ולא התראיינה עד היום), הראתה לי תפרים על ידה. זה מכדור שירה עליה מחבל מטווח מטרים ספורים. התינוק שהחזיקה על ידיה, נהרג במקום. לה נשארה שם צלקת ענקית.
קיבוץ כפר עזה
(צילום: Ilia YEFIMOVICH / AFP)
גם לנו. יש כל מיני דרכים לזכור את היום הנורא הזה, ורק דרך אחת לשכוח. אפשר לזכור את 7 באוקטובר דרך מי ששילמו את מחיר המלחמה. אלה שנרצחו בזמן שרקדו במסיבה, אלה שנטבחו בדם קר בזמן שהיו מחובקים עם אהובי ליבם. אלה שנפצעו בגוף ובנפש. אלה שנשחטו במיטתם.
אפשר לזכור את המחבלים ששרצו פה כל כך הרבה שעות, הסתובבו בנחת בין הבתים. נכנסו בגלים־גלים דרך הגדרות. פלשו בקלות מדהימה, משפילה. חלקם בכפכפים. חלקם אנסו ושחטו וחזרו בנחת לעזה.
אם נחזור להתנהג כמו שהיינו ב־6 באוקטובר אז בעצם שכחנו הכל. גופנו הלאומי חרוש צלקות מהטבח הנורא. תסתכלו עליהן. הן לא רק מספרות לנו סיפור. הן גם מבקשות מאיתנו משהו: לעולם לא עוד
יש כל מיני דרכים לזכור את היום הנורא הזה, ורק דרך אחת לשכוח. אפשר לזכור את אלה שזעקו לעזרה. את השיחות האחרונות שלהם, "אמא תצילי אותי". אלה ששלחו הודעות פרידה, "אבא תמסור לכולם שאהבתי אותם". חיילים שנלחמו כאריות עד גמר התחמושת והבינו שזה נגמר. אלה שיצאו מביתם עם אקדחים אישיים ומצאו את עצמם מול עשרות מחבלים חמושים.
יש כל מיני דרכים לזכור את היום הזה.
אפשר לזכור את ההלם, אפשר לזכור את הגבורה, אפשר לזכור את הילדה ששאלה אם אתם של ישראל ואת המחבלים שהחזיקו שני ילדים בידיהם באדישות סדיסטית.
יש הרבה תמונות שייחרתו בליבנו. ויש הרבה דרכים לזכור את היום ההוא. ורק דרך אחת לשכוח.
חנוך דאוםצילום: יאיר שגיאוהדרך שבה ניתן לשכוח את 7 באוקטובר היא לחזור ליום שלפניו. להיות שוב מקוטבים כפי שהיינו. להיות שוב ב-6 באוקטובר. לתת לעצמנו להיקרע מבפנים. להאמין בכל לב שמי שחושב אחרת מאיתנו הוא האיום הקיומי עלינו. להתבוסס בשנאה. להעמיק את הקרע.
יש הרבה דרכים לזכור את 7 באוקטובר. אבל אם נחזור להתנהג כמו שהיינו ב־6 באוקטובר אז בעצם שכחנו הכל. גופנו הלאומי חרוש צלקות מהטבח הנורא. תסתכלו עליהן. הן לא רק מספרות לנו סיפור. הן גם מבקשות מאיתנו משהו: לעולם לא עוד.
