רגע לפני תפילת הנעילה קראנו בבית הכנסת על יונה הנביא, שניסה לברוח מהשליחות שהטיל עליו האל: להזהיר את אנשי נינוה החוטאים מפני האסון המתקרב. יונה מתחמק. הרי ממילא, הוא חושב, בסופו של דבר תגבר מידת הרחמים ונינוה לא תתהפך. מדוע, אם כן, לטרוח?
חשבתי על יונה ביום הכיפורים האחרון, למרות שבאופן יוצא דופן הפעם לא נכחתי בבית כנסת שבו קראו את ההפטרה המפורסמת הזאת. בשעות שבהן המוני בית ישראל ישבו וקראו בהפטרה בבתי הכנסת, או רכבו על אופניים, ישבתי אני בחצר של מסעדת ״האחים״ בתל-אביב, בתפילה מסוג אחר: דתיים וחילונים, תל-אביבים וירושלמים, חברו יחדיו כדי לעצב מחדש את את היום הזה באופן שבו ״כל אחד יכול לפגוש אחר מבלי לוותר על מי שהוא״, לשון המארגנים.
חומרי הגלם שמהם עשוי הטקס שאירחה בנדיבות המסעדה התל-אביבית (והלא כשרה) מוכרים להפליא, דבר כאן אינו חדש: לא ״אדון הסליחות״ ו״לו יהי״ לא מעגלי השיח, לא הדיאלוג הנצחי בין ארון הספרים היהודי לארון הספרים הישראלי.
הכל ידוע, אך בזה בדיוק טמון כוחו של האירוע הזה, המתקיים זו השנה השנייה: כדי לצקת משמעות ליום העתיק הזה לא צריך להמציא מחדש שום דבר. אבני הבניין קיימות כבר יותר מאלפיים השנה. אלא שאבנים - ואת זה אנחנו נוטים לשכוח לעתים בדיון הבלתי נגמר על דמותה של הארץ הזאת - נועדו לשרת את בני-האדם שגרים ביניהן, ולא להיפך. ובני האדם, באופן טבעי, משתנים כל הזמן. מחפשים לעצמם תשובות חדשות. כדי למצוא אותן לא צריך להרוס לגמרי את הבניין. מספיק לשנות קצת את עיצוב הפנים. כי הנה כחומר ביד היוצר: ברצונו מאריך, וברצונו מקצר.
יסודות התפילה - כל נדרי ונעילה - נותרו כשהיו, והחלל שהתמלא ביניהם התמלא בעגלה המלאה של התרבות הישראלית שנוצרה כאן לאורך הדורות. אך גם ההווה נכח כאן, במינון גבוה
וזה מה שביקש האירוע ב״אחים״ לעשות: יסודות התפילה - כל נדרי ונעילה - נותרו כשהיו, והחלל שהתמלא ביניהם התמלא בעגלה המלאה של התרבות הישראלית שנוצרה כאן לאורך הדורות. אך גם ההווה נכח כאן, במינון גבוה. בחלק אחר של החלל, הפסיכולוגים יהודה פרנקל - מיוזמי האירוע הזה - ומאיה פרבר דיברו על הפציעה המוסרית הקולקטיבית שרבים מאיתנו נושאים בשנתיים האחרונות, בשל הפקרתם המתמשכת של החטופים. מישהי בקהל שאלה מה אפשר לעשות. מישהו אחר, אב שכול מזה כמה שנים, סיפר על המערבולת הנפשית שבו שרויה משפחתו: בין רצונם לראות את החטופים בבית, לבין הידיעה שעסקה פירושה שחרור המחבלים שרצחו את הבן. ברגעים רבים מדי בשיח הישראלי, הדיון הזה משמש כחומר גלם לרגעי התנצחות טלוויזיוניים. כאן, בחלל השמור, ללא טלפונים ומצלמות, אפשר היה לתת לכאב לרחף באוויר. בלי שורה תחתונה. אפילו בלי להתיימר להבין באמת. רק להאזין, בקול דממה דקה.
אל היום הזה, שהתקיים במרחב התל-אביבי והחילוני הכי של ״האחים״, הגיעו גם שותפים-לדרך אורתודוקסיים, בעיקר מירושלים. הרבה פרצופים מוכרים חייכו אליי ביום הכיפורים הזה. פרצופים מוכרים משבע שנות חיים בתל-אביב, ועוד פרצופים מוכרים מקרוב ל-30 שנות חיים בירושלים. אלו ואלו התכנסו ביום הכיפורים האחרון תחת קורת הגג האחת, אלו ואלו הוזמנו להעביר שיעורים ומעגלי שיח. ואולי דווקא מכיוון שאני מכירה את שני העולמות, מבחינתי גולת הכותרת של היום הזה לא היתה המפגש על ציר ירושלים-תל-אביב. בניגוד לאתוס, המרחק בין השתיים לא באמת רחוק כל כך.
במקום לברוח, כמו יונה, מהקונפליקט, הגיעו מי שמוכנים להישאר ולהישיר מבט אל השאלות. במקום לחפש תשובה אחת, כמו יונה, הם היו מוכנים לשאול שאלות
השליחות האמיתית של יוזמת יום הכיפורים הזאת, לטעמי, היא היוזמה. במקום לברוח, כמו יונה, מהקונפליקט, אל ה״אחים״ הגיעו מי שמוכנים להישאר ולהישיר מבט אל השאלות. במקום לחפש תשובה אחת, כמו יונה, הם היו מוכנים לשאול שאלות: מה מותר ומה אסור? איפה הקווים האדומים? מה עושים כדי שכמה שיותר אנשים ירגישו בנוח, בלי שיצטרכו להתחפש למשהו אחר? כללי היסוד כאן היו פשוטים למדי, ונוסחו בשלט מאיר עיניים בכניסה: כאן מותר לשבת עם מי שרוצים, ללבוש מה שרוצים. כאן מתבקשים להימנע מאכילה ומטלפונים. מרחב שבו שומרי מצוות יכולים להרגיש בנוח, אבל חילונים לא מרגישים בו כאורחים.
רק לפני שנתיים, לפני שהעולם התהפך עלינו, געשה הארץ בגלל סערת התפילה בהפרדה שקיים ארגון ״ראש יהודי״ בכיכר דיזנגוף, חרף פסיקת בג״ץ. זו היתה טרגדיה של חוסר רצון טוב: לא מצד מי שהפרו את הפסיקה' במה שהפך לקדימון של המשבר החוקתי שבו אנחנו שרויים, אבל גם לא מצד מי שחיפשו באותו יום, כמעט בכוח, מניינים ״מפרי חוק״ שהציבו מחיצה וצילמו את מתפלליהם בלי טיפה של טאקט או התחשבות. הייתי שם, כמתפללת, והרגשתי את האווירה הלוחצת באוויר. היום זו נראית כמו הקטנה שבצרותינו, אבל בעצם זו לא: חוץ מהמאבק הקיומי, אנחנו נמצאים גם במאבק על דמותה של הארץ הזאת. האם, כשהדי המלחמה ישכחו סוף סוף, עדיין נדע לחיות כאן ביחד?
מה שקרה ביום הכיפורים הזה בחלל לא גדול של מסעדה אחת בתל-אביב יכול להיות התחלה של תשובה: איך ליצור מרחב קהילתי מזמין בלי לוותר על הערכים מבית (למשל: הערך שלפיו כל אחת יכולה ללבוש מה שהיא רוצה, וכל אחד יכול לשבת ליד מי שהוא רוצה), איך להציע גם מה ״כן״ לא רק מה ״לא״. האירוע הזה הוא משל קטן. את הנמשל שלו יכולות לאמץ קהילות נוספות, קטנות וגדלות: כל אדם שחי בארץ הזאת ורוצה להרגיש בה כבעל בית ולא רק כאורח. אך כמו עבודת הכהן הגדול (עוד חלק שנפקד מהתפילה הרזה של ״האחים״), זו עבודה של ממש: היא דורשת בירור אישי וקבוצתי, היא דורשת ללכלך את הידיים בקונפליקטים ובוויכוחים ובגרירת כיסאות פיזיים ומטאפוריים. היא דורשת להתפשר על מה שאפשר, ולהתעקש על מה שאי אפשר. היא דורשת, בעיקר, לפעול בתוך המרחב. לא לברוח לקצה השני של העולם, לא להיבלע במעי הדג. להישאר כאן, על היבשה, ולהמשיך לפעול. כי אחרת - עוד ארבעים יום, או ארבעים שנה - נינוה נהפכת.
