במשך 50 שנים היה מעבר קוניטרה, שער הגבול היחיד בין ישראל לסוריה, מוקד של תקווה לנורמליזציה ושלום בין שתי המדינות. עברו דרכו מאות כלות דרוזיות ועלאוויות מסוריה לכפרים בגולן, וחקלאים דרוזים שיגרו ממנו אלפי טונות של תפוחי עץ לרשתות השיווק בדמשק ובעולם הערבי. עד לנפילת משטר אסד בדצמבר 2024, לא דמיינתי שיום יבוא וכלי רכב צבאיים יעברו במעבר בחופשיות. ובטח שלא חשבתי שאני אעבור בו.
למעשה, מי שמגיע למרחב החיץ המזרחי של רמת הגולן, עלול לחשוב לרגע שהוא נקלע לסרט טבע. שדות פתוחים, שמש חורפית נעימה ורוח שמסובבת טורבינות לבנות ענקיות בצד הישראלי של הגבול. אבל, בחוסר הרמוניה מוחלטת, מן העבר השני של גדר הגבול והמכשול ההנדסי הענק שצה"ל מקים לאורכו, שוררת מתיחות יומיומית כבדה שלא דועכת. "השגרע", מכנה את המציאות הזו סא"ל במיל' ה', מפקד גדוד 66 של חטיבה 55, כשהוא מקבל את פנינו בסמוך למחסום הצבאי לפני הכניסה לשטח סוריה. זה קרה יומיים בלבד לפני התקרית החריגה הלילה, שבה נפצעו 6 קצינים ולוחמים, בהם שלושה באורח קשה, בתקרית חריגה בבית ג'ן שבדרום סוריה.
בשטח סוריה עם כוחות גדוד 66
(צילום: יאיר קראוס)
באותה תקרית הגיע כוחות מחטיבה 55 לעיירה המרוחקת 11 ק"מ מהגבול, במטרה לעצור שני מבוקשים מהארגון הג'מעה האיסלאמית. הם נעצרו במיטותיהם, אבל עם היציאה מהעיירה נפתחה אש מטווח קרוב על ההאמר. שני קצינים ולוחם מילואים נפצעו קשה, ושלושה נוספים נפצעו קל עד בינוני. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת המשטר שלוחמים נפצעו בסוריה מירי. לפי הדיווחים, תשעה סורים נהרגו בחילופי האש, ואחרים לכודים תחת הריסות בית שהותקף.
"לא בכיוון" של שלום
מיד עם נפילת המשטר בדצמבר 2024, החלה ישראל בהקמת עשרה מוצבים בתוך בשטח החיץ הסורי, מפסגת החרמון ועד מפגש הגבולות עם ירדן, שהוגדרו "זמניים". ואולם, הנוכחות של צה"ל במקומות שבהם אנו עוברים - קוניטרה הישנה והכפרים קחטניה ומדריה - הפכה כבר למציאות קבע, וכך גם לאורך הגבול כולו. צה"ל כבר לא מסתפק בהצצה מעבר לגדר; הוא נמצא על הקרקע עצמה, מפטרל, אוסף מודיעין ומונע התבססות של מיליציות.
"השגרע פה היא האתגר הכי גדול", אומר סא"ל ה'. "חיילי הגדוד שלי תקפו בחאן יונס ברצועת עזה ובאל חיאם בדרום לבנון. כשהיינו במטולה, יצאנו כל לילה להשמיד תשתיות טרור ומצאנו כמויות עצומות של אמל"ח. ופתאום אנחנו מגיעים לקאנטרי הזה, לספארי שנראה כאילו אין בו אויב. אבל יש אויב, והוא אוסף עלינו מודיעין ומחכה שנהיה חלשים. יש פה כל הזמן התרעות. אז אתה קם למזג אוויר נפלא, לאזרחים שיוצאים לעבודה, והכול נראה פסטרולי - עד שזה פוגש אותך בהפתעה".
ואכן, ההבדל בין סוריה לעזה ולבנון עולה בכל שיחה עם הלוחמים פה. "בעזה ובלבנון היינו בתמרון, בלחימה עצימה", אומר רס"ל במיל' ע', לוחם בגדוד 66. "פה זה קרב הגנה, לא לחימה - וזה דווקא הכי קשה".
"נראה פסטורלי, נכון?", הוא ממשיך, "אז זהו, שזה הקושי. לשמור מתח, ולהבין שבכל רגע יכול להתפוצץ משהו, כמו למשל שינסו 'לתקוע' לנו מטען באמצע ציר, או לכבוש מוצב, או לחדור לשטח מדינת ישראל".
14 צפייה בגלריה
"כל מי שחי פה במרחב ואינו חייל צה״ל - או שהוא שייך למדינת אויב או שהוא אויב"
(צילום: גיל נחושתן )
בדיון סגור בוועדת החוץ והביטחון בכנסת התריע השבוע שר הביטחון ישראל כ"ץ כי על פי הערכות מודיעיניות פועלות בסוריה מיליציות פרו-איראניות, ובהן גם גורמים המזוהים עם החות'ים. הן, לדבריו, בוחנות אפשרות של חדירה קרקעית לשטח ישראל דרך גבול סוריה בגולן. לכן, אמר כ"ץ, ישראל "לא בכיוון" של שלום עם סוריה, חרף המגעים שמתנהלים כבר כמה חודשים סביב סדרי הביטחון לאורך הגבול. בסוריה דורשים מישראל לסגת מהשטחים שעליהם השתלטה, והנשיא אחמד א-שרע רשם לעצמו הצלחה בזירה הדיפלומטית כשזכה לחיבוק חם מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בבית הלבן.
נחל עוז כמשל
ובזמן שהמציאות מתנגשת בזירה הדיפלומטית, לחיילים שפועלים כאן על הקרקע ברור כי נסיגה היא טעות. "אם נצא מפה, לא יהיה שום מעצור בין האויב לאזרחים", מסביר סא"ל ה' את חשיבות הנוכחות של צה"ל במרחב. "צריך שיהיה כאן צבא כחוצץ. כך יהיה יותר קשה לאויב לחצות את כל מערך ההגנה הזה, כי אם הוא ירצה לפגוע באזרחים - הוא יצטרך קודם לעבור אותנו. שינסה עלינו ולא על אזרחינו".
14 צפייה בגלריה
"ככל שאתה פועל יותר במרחב הזה, האויב מתרחק מאזרחים. זו התורה". רס"ן במיל' ע'
(צילום: גיל נחושתן )
סא"ל ה' למוד קרבות משנתיים של מלחמה. כבר ב-8/10 התייצבו הוא וחייליו בכפר עזה, ומלבד טיהור כיסי המחבלים האחרונים בקיבוץ - הם גם ראו בעיניהם את גופות התושבים, 62 במספר, ונאלצו לפנותן (בקיבוץ נהרגו גם 18 חיילים, ונחטפו 19 בני אדם). "נחל עוז למשל היה מרחק ריצה מהגדר", אומר סא"ל ה', "והמוצב לא היה בין הגדר לקיבוץ, אלא ליד הקיבוץ. לכן התפיסה שצה"ל צריך להיות לפני האזרחים היא לא ביטחונית, היא קודם לכן מוסרית".
הוא מצביע מזרחה. בתי כפרים סורים דלים פזורים על מדרונות חומים, תרנגולות לצד כלבים נטושים מסתובבים ביניהם ובכל מקום יש הרס רב ובתים חרבים. באחת החצרות הסמוכות לנו מיתמר עשן אפור וסמיך. באין שירותי פינוי אשפה מוסדרים, התושבים שורפים את הזבל שלהם. סא"ל ה' אומר כי "כל מי שחי פה במרחב ואינו חייל צה״ל, או שהוא שייך למדינת אויב או שהוא אויב. אני לא מפעיל עליהם אמצעים אלימים סתם, אבל לחייל פה ברור: יש הוראות פתיחה באש. לא משנה אם זה שוטר של המשטר החדש, חוליה של דאעש, אל-קעידה או חמאס".
מאחורינו, בקו הישראלי, יושבים היישובים אלוני הבשן ועין זיוון. הקרבה מוחשית גם ללא מפה. לא פעם נעבור בנקודות שנמצאות מרחק ירי מנשק קל או מרגמה למרכזם. אנחנו בלב חורבות קוניטרה הישנה, שנכבשה בידי צה"ל במלחמת "ששת הימים" והוחזרה חרבה לשליטת סוריה לאחר מלחמת "יום הכיפורים", בעקבות הסכם הפרדת הכוחות ב-1974. זהו מוקד היסטורי שעלה בכל שיחות השלום בין סוריה לישראל, עוד בשנות ה-80 וה-90, ומעבר הגבול אף נחסם ב-2014 בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שבמהלכה השתלט על האזור ג'בהת אל-נוסרה למשך ארבע שנים, תחת מנהיגו שכונה אז מוחמד אל-ג'ולאני.
"לא כיף להיות אסיר סורי". בתוך הכלא (צילום: גיל נחושתן )
כעת, אל-ג'ולאני פשט למראית עין את מדי ארגון הטרור שהקים תחת אל-קאעידה, וגם הותיר מאחור את הכינוי הג'יהאדיסטי - לטובת שמו המקורי, אחמד א-שרע. וגם היום, שוב עולה על הפרק נסיגה ישראלית מקוניטרה, והאפשרות הזו מאוד מדאיגה את לוחמי צה"ל כאן.
"עולם אחר. עוני קשה"
סרן במיל' א׳, מפקד מחלקה בגדוד 66, משוחח איתנו תוך כדי תנועה. הוא מוביל סיור בין עמדות ירי, חורבות מבנים ומגדל המשטרה הסורי הישן. "נולדה לי בת לפני כחודשיים", הוא אומר כמעט באגביות. "היא נולדה שבוע לפני שהתחיל האימון הכנה לעלייה לכאן. אשתי אצל ההורים שלה בזמן שאני פה".
בעלייה המאומצת למרומי מגדל המשטרה הוא נעצר ליד חדרון ובו מסדרון, ולאורכו כוכים אפלים וצפופים. "היו פה תאי כלא" הוא מסביר. "לא כיף להיות אסיר סורי".
בצד אחד של המסדרון רואים את כלובי ה-VIP, אלה שנהנו מצוהר קטן לאור יום, ובצד השני אין חלונות כלל. כל תא הוא באורך של כשני מטרים, ורוחבו כמטר. במרכזו יש חור בקרקע לשירותים. על הקירות הותירו האסירים כתובות חרוטות עם טבלאות ייאוש וקטעי תפילה מוסלמיים.
מנקודת התצפית בת 360 מעלות בראש המגדל, ניתן לראות את הכפר אל-חמדיה. רחוק יותר רואים את קוניטרה החדשה, ואת קו התלים שמסמן את הגבול. עין זיוון הישראלית נמצאת במרחק של כעשר דקות נסיעה מכאן. "תראה את טורבינות הרוח - זה ממש במרחק יריקה", מסביר סרן א'. "אם אתה לא יוצר עומק של כוחות, אתה מוצא את עצמך חשוף".
לא רחוק מאיתנו, הוא מספר, גר תושב מקומי, היחיד שנותר בכל קוניטרה הישנה. הוא מכונה בפי החיילים "חד-שן" שלא מותיר דמיון לסיבה שזכה לשם הזה. "יש לו שני ילדים שכוחות המשטרה הרגו", הוא אומר, ומוסיף: "בקרב התושבים בכל הגזרה, הדעות חצויות לגבינו. כרגע אנחנו לא מרגישים אגרסיביות מצידם, אבל אנחנו מגיעים עם לקחים מרצועת הביטחון בלבנון ויודעים שהכל נראה רגוע, עד שכבר לא".
רס״ן במיל' ש׳, מפקד פלוגה בגדוד 66, מוביל אותנו בנסיעה מהירה דרך בתי הכפר קחטניה לעבר הכפר אל-מדרייה. אנחנו חולפים על בתים נמוכים, חלקם שבורים, לצד פאנלים סולאריים על עמודי תאורה. החשמל פועל כאן לשעות ספורות ביממה. "זה כפר קצת יותר מבוסס", הוא מסביר, "אבל השנים האחרונות היו מאוד קשות כאן, ולא רק מבחינה ביטחונית. מאגר המים של התושבים פה כמעט ריק. רובם חקלאים, ואין להם מקורות הכנסה אחרים".
הוא מצביע לעבר מתחם בית ספר הרוס. "רוב ההרס פה לא נגרם מצה״ל, אלא תוצאה של מלחמת האזרחים. היו פה קרבות קשים", אומר ש'. "את רוב התושבים בכפר אנחנו מכירים בשם ובפנים, יש יחידות בצה"ל שמסייעות להם הומניטרית עם קמח, דלק וכדומה".
למרגלות מאגר המים שבמרכזו נמצאת כעת שלולית קטנה בלבד, אנחנו פוגשים גם את רס״ן במיל' ע׳, מפקד פלוגה נוסף מגדוד 66. הוא מתאר את הפערים בין העולמות משני צידי הגדר. "אתמול שתיתי ליד הבית בתל אביב קפוצ’ינו עם חלב מיוחד", הוא אומר, "והיום אני מטרים מעין זיוון - וזה עולם אחר. מדינה אחרת. פה רואים עוני קשה. אחרי 14 שנות מלחמת אזרחים - זה ניכר בכל פינה. לי באופן אישי קשה גם עם היחס שלהם לבעלי חיים. יש פה למשל כלבים זרוקים, והם גם מתעללים בחמורים".
בעבודה אומרים שנגמרה המלחמה
בכפר אל-מדרייה, ליד מוצב סורי הרוס שנמצא ליד הגבול עם ישראל והיה בשימוש כוחות אסד ותצפית של חיזבאללה עד לשנה שעברה, אנחנו מוצאים באחד הבתים יומן שיבוצי אסירים ריק של מנגנוני הכליאה בסוריה משנת 2022. מופיעות בו, בין היתר, תמונות של בשאר אסד וראשי הצבא של המשטר הישן, עם הכיתוב "מנהיגינו הדגולים". על חומת בטון סדוקה סמוכה מתנוססת הכתובת "אני אוהב אותך בשאר".
משימות ההגנה פה הן, כאמור, סיזיפיות ועלולות להביא לשחיקה גבוהה. קשה להגדיר מי הוא אויב ומי הוא מקומי תמים שיכול לשאת נשק ארוך להגנה עצמית. כוחותיו החמושים אל א-שרע, שנאסר עליהם להתקרב לשטח החיץ, הם לא הסכנה היחידה בגזרה: "יש פה דאעש, אל-קאעידה, חוליות חיזבאללה, איראנים וכוחות משטר", אומר רס"ן ע'. "אנחנו לא עובדים על פי כוונות, אלא על פי יכולות. אם יש לאדם מולי קלאצ'ניקוב - מבחינתי זה מסוכן".
רס"ן ע' מתייחס בנחרצות לדיווחים על עמדת סוריה במשא ומתן עם ישראל: "יש שיחות מדיניות - זה לא מעניין אותי. מבחינתי כל עוד יש להם יכולת, צריך להתכונן מולה. זה לדעתי השינוי המרכזי בתפיסה לעומת 7/10. אני חושב שתפיסת ההגנה הנוכחית פה נכונה, וצריך לשמור על המרחב הזה בין האויב לאזרחים. מרכז העשייה שלנו הוא להגן על מה שמאחורינו. אני מסתכל מערבה ורואה את עין זיוון ואורטל ואלוני הבשן, אז השגרה שלנו היא לעמוד פה ולשמור על מתח מבצעי ולהיות מוכנים לכל אירוע שיגיע".
המוכנות הזו, לדברי רס"ן ע', מתבטאת בתרגילים רבים, ו"כשאנחנו לא מתכוננים ליום הדין ומסתכלים מערבה - אנחנו פונים מזרחה, לעבר האויב, עם פעילויות מבצעיות". בין היתר, הוא מסביר, המשימה היא לאסוף מודיעין, להראות נוכחות ולהוציא אל הפועל משימות יזומות. "ככל שאתה פועל יותר במרחב הזה, האויב מתרחק מאזרחים. זו התורה".
זה הסבב השלישי אמנם של לוחמי גדוד 66, אך מאחוריהם מאות ימי מילואים. וכששואלים אם קשה להם, הם לא מתלוננים על הסיכון בעומק האויב, לא על הקור בלילות ולא על עייפות מעומס המשימות; הם מתלוננים על הבלבול שהם חשים ממה שמתרחש מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל. "התחושה היא שבעורף חושבים שכולם סיימו את המלחמה", יוצא סא"ל ה' להגנת חייליו. "בעבודה שואלים 'למה אתה לא חוזר? נגמרה המלחמה, מה אתה עוד עושה שם?'. חושבים שאנשים באו לפה כדי לגזור ימי מילואים ולקבל כסף. זה לא המצב. יש פה בגדוד מאות חיילים, ובחטיבה יש אלפים שמתייצבים. הם עושים את זה כי אין להם ברירה, וכי הם מבינים את הצורך".
הוא כועס במיוחד כשהוא מדבר היחס שמקבלים הסטודנטים המילואימניקים שלו בחלק מהאוניברסיטאות. "הם מספרים שמרצה אומר להם 'אתם לא תעלו יותר בזום כי נגמרה המלחמה'. זו חוצפה שאין כדוגמתה". לדבריו, את שנת 2025 יסיימו כוחותיו עם 100 ימי מילואים, ובשנים הקרובות אתגרי המלחמה וגם ההגנה לא צפויים להיעלם. "אף אחד לא יודע כמה מילואים נעשה בשנה הבאה. 40 עד 80 יום, אף אחד לא יודע. תמיד יהיה צריך כוח גדול כדי להגן על הגבולות בצפון, בדרום וביו"ש".
פורסם לראשונה: 00:01, 28.11.25
