אלה היו לכאורה מילים פשוטות, כמעט ילדותיות, של עיתונאי חדשות 12 יאיר שרקי: "אני אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא". מילים זכות ותמות כחלוקי נחל. אבל לצידן טקסט עמוק, רובד על רובד, קליפה על קליפה, כדרכו של שרקי, שמעולם, ממילא, לא שכשך בשדות האינסופיים של הקלישאות החבוטות.
"חשוב לי לומר זאת כאן במקום שהוא רשות הרבים למרות שזה דבר פרטי. פשוט כדי לחיות לא בצל ולא בהסתרה", כותב שרקי ובוחר לצאת מהארון בדרך הקשה והחותכת, ובמקום פרוע ומסוכן: הרשתות החברתיות. פרטי זה כבר לא יהיה, אבל מכונן, מנהיגותי ופורץ דרך – יהיה גם יהיה. הוא עיתונאי מוכשר וחכם, ואישיות טלוויזיונית פופולרית, מוכרת ומאובחנת. הוא ומשפחתו נטועים עמוק בעולם התורה הלמדני והאינטלקטואלי. אביו רב חשוב. המורכבות והניגודיות שהוא עצמו מצביע עליהן, יצרו רימון הלם מבלבל, שהושלך לתוך חברה מסוכסכת ומקוטבת.
בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו. מי שהיו לו מילים רעות לומר, או חישובים פוליטיים לחשב, פשוט שתק.
במוסד ציבורי גדול ישבנו אתמול בבוקר המוני אדם, בשורות, ובהינו במסך שבו מופיעים המספרים של אלה שתורם הגיע. בתחתית המסך ריצדו המבזקים, ובהם, שוב ושוב, הכותרת שחיבר ובחר הוא עצמו: "אני אוהב בנים ואוהב את אלוהים". זה היה הנושא היחיד שאנשים זרים זה לזה, דיברו עליו.
הטקסט שלו מעלה דמעות בכאבו המאופק. הניסיונות שלא לצער את הוריו, החיים בהסתרה ובהדחקה, הניסיונות המצמררים "לטפל" ב"בעיה", ולרפא משהו שבעיני סביבתו הוא "מלחמה עם יצר שצריך להכניע" ולא נטיית הנפש, כפי שהוא מתאר בשפתו העדינה והיפה. העיקשות שלא לבחור בין האמונה באלוהים ובין נפשו, אלא לחיות באופן מייסר עם שתיהן. מילים כל כך פרטיות, אבל בה בעת כל כך אוניברסליות, עד שהן הופכות לציון דרך היסטורי בדרכה של הקהילה הגאה בכלל, ובחייהם של להטב"קים בעולם הדתי והחרדי בפרט.
שרקי כותב שזו לא הצהרה פוליטית. אבל מה לעשות שהאישי הוא הפוליטי, ושכל פריצות הדרך החוקיות, המשפטיות והתודעתיות שהכינו עבורו את הקרקע לצעד האמיץ שעשה, הובקעו בידי פוליטיקאים מהשמאל, בתי המשפט והציבור הליברלי. זה, יחד עם פרצי שנאה הומופוביים שמגיעים מעת לעת ממנהיגים בציונות הדתית, הם מן הסתם עוד מרכיב מאתגר ופוצע עבורו.
שלי יחימוביץ'צילום: עמית שאביעמיתו מתן חודורוב כתב לו: "מניסיון, ההקלה העצומה שבגילוי, שנייה רק לקושי שבהדחקה. הטוב הגדול מתחיל עכשיו". אכן, חייו של שרקי ישתנו מעתה ואילך ללא הכר. אבל למסעו הפנימי והאישי יש תרומה שאין לה שיעור למאבק הקולקטיבי להיות מי שאתה בלי דיכוי ובלי פחד.
זו דרמה מטלטלת בשבילו, אבל גם גאולה והצלה לנערים ונערות מבועתים שלמדו ממישהו כמותם שיש אור בקצה המנהרה. שהם לא לבד. שגם הם יכולים להצהיר על אהבתם למי שיחפצו, ובו בזמן, כמו שרקי, גם על אהבה לאלוהים. ואולי בזכותו לא יצטרכו לחכות כל כך הרבה ולכתוב ואת המשפט הכואב שכתב: "כעת אני בן שלושים. ואני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שאין לי כוח לידום".
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית. לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
