פרק 1: השעות הראשונות לטבח, והמתקפה שבוטלה
בלילה שבין 10 ל 11 באוקטובר 2023 נדדה שנתו של יואב גלנט. הסיבה לכך לא הייתה, כפי שהיה ניתן לשער, ההלם מפלישת חמאס שלושה ימים קודם לכן. ב 6:29 בבוקר 7 באוקטובר, שיגר חמאס, שליטה הג'יהאדיסטי של עזה, את חוליות המרצחים שלו אל מעבר לגבול, לתוך שטח ישראל. בעודם משתלטים על 22 יישובים ויוצאים למסע טבח המוני באזרחים, הם חטפו עמם לעזה 251 גברים, נשים וילדים.
למרבה הפלא, לא חמאס הוא שהטריד את מנוחתו של שר הביטחון בליל 10 באוקטובר. היה זה איום אחר, חמור עוד יותר, שניצב בפני ישראל: חיזבאללה. מה צריך לעשות בנוגע למחבלים הנתמכים בידי איראן בלבנון, ומתי? האם ישראל, אומה וצבא שעדיין שרויים בהלם ורק מתחילים לקבור את מתיהם, צריכה כעת ליטול מיוזמתה סיכון חדש ולנקוט פעולה שיהיה בה כדי להמם את אויביה ולשנות את פני המלחמה עוד בחיתוליה?
גלנט, יוצא שייטת 13 וגנרל קשוח מהדור הישן, סייע לבנות מחדש את צה"ל ככוח לוחם רציני בשנים 2006 2008. מחוספס, קצר רוח לעתים, גבה קומה ובעל מבט חודר, הוא נכנס לתפקיד שר הביטחון בתחילת 2023 ושם לו למטרה לנטרל את האיום הגרעיני האיראני שריחף מעל ישראל כחרב דמוקלס.
כאלוף פיקוד הדרום במהלך המלחמה עם חמאס ב 2008 2009, לגלנט הייתה היסטוריה ארוכה בעזה. בדיוק כשסבר ש"חמאס על הקרשים" והיה מוכן לפלוש לרפיח, נצטווה גלנט ב 19 בינואר 2009 על ידי ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, לנצור את האש. עם כניסתו הצפויה של הנשיא ברק אובמה לתפקיד, הושם קץ למלחמה מוקדם מדי, לטעמו של גלנט.
האירועים שבאו לאחר מכן רק איששו את הערכתו. חמאס התאושש והכה בישראל בעוצמה רבה יותר מכפי שצפתה ישראל אי פעם. מבחינה צבאית, פלישת 7 באוקטובר הייתה המהלומה ההרסנית ביותר שספגה ישראל זה 50 שנה. עצם התרחשותה של המתקפה היה הכישלון הגדול ביותר של ממשלת ישראל בהגנה על תושביה והכתים קשות את תדמיתו של המודיעין הישראלי כמנגנון יודע כול, כול יכול, שדבר אינו חומק מעיניו. מנהיגי ישראל בדרג המדיני, הצבאי והמודיעיני לא חזו כלל את מתקפת חמאס.
המלחמה שפרצה בעקבות זאת העניקה לגלנט את ההזדמנות לעשות את מה שנמנע ממנו 15 שנים קודם לכן: "לתקן" את הטעות של ישראל ו"לסגור עניין" עם חמאס ברפיח. זוהי עיר מפתח על גבול מצרים עם עזה, שדרכה הבריח חמאס רבים מאמצעי הלחימה שלו.
אולם בימים שלאחר 7 באוקטובר, גלנט עסק בעיקר בניסיון לגבש החלטה ואז לשכנע ראש ממשלה וקבינט שנטו לברוח מהכרעות מה צריכה להיות המדיניות של ישראל מול חיזבאללה. זהו ארגון הטרור (וכך הוא מוגדר גם בארצות הברית) שנתן את הטון בלבנון. הארגון, שמומן וחומש על ידי איראן והיה מצויד במאגר טילים ענק, הטיל את חיתתו זה מכבר על צבא לבנון והיה שותף למטרתו של חמאס להשמיד את המדינה היהודית. כדי לסייע לפלישת חמאס, חיזבאללה החל לירות רקטות לעבר צפון ישראל כבר למחרת, ב 8 באוקטובר. גלנט דבק באמונתו, כפי שהאמין גם לפני המלחמה, שחיזבאללה, ולא חמאס, הוא האיום הגדול יותר, ואולי אף הקיומי, על ישראל. במהלך אותו לילה נטול שינה, הוא הגיע לשתי מסקנות.
ראשית, על ישראל להנחית מיד מכת מחץ על חיזבאללה. שילוב של מודיעין, חבלה, ארטילריה וכוח אווירי יוכל לשתק את ארגון הטרור לפני שיספיק ללכת בעקבות חמאס ולצאת במתקפה עזה הרבה יותר משלו, בעזרת כוחותיו המאומנים היטב ועשרות אלפי הטילים המתוחכמים שלו. מהלך כזה יאפשר לישראל ליטול מחדש את היוזמה, להלום בציר הטרור האיראני ולבודד את חמאס בעזה.
שנית, גלנט הגיע למסקנה שנתניהו, מנהיג הליכוד וראש הממשלה שמעליו, יתנגד נחרצות להצעתו, על אף תדמיתו הניצית. נתניהו השמיע בפומבי הצהרות לוחמניות בדבר "ניצחון מוחלט". בשלב מוקדם הוא אמר: "אנחנו ממשיכים עד הסוף, עד לניצחון, עד להשמדת חמאס. אני אומר זאת לנוכח הכאב הגדול, אבל גם לנוכח לחצים בינלאומיים. שום דבר לא יעצור אותנו". אולם בתוך מערכת הביטחון, ראש הממשלה נתפס כהססן ואף כפרנואיד בנוגע לפוטנציאל של עימותים צבאיים לצאת משליטה.
נתניהו ראה עצמו מאז ומתמיד כשמרן בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי נחוש בהגנה על ביטחון ישראל, אך חרד לחייו של כל חייל. אחיו הבכור, יוני נתניהו, גאוות משפחתו השאפתנית, שאביו תלה בו תקוות פוליטיות, נהרג כשפיקד על מבצע חילוץ בני הערובה באנטבה ב 1976. נתניהו עצמו נפצע בקרב מספר פעמים. גלנט חש כי הזהירות הזאת שהייתה טבועה בו, בשילוב עם חשש מתגובה אמריקאית שלילית למתקפה כוללת על חיזבאללה, תוביל את נתניהו לסרב למה שגלנט האמין בכל לבו כי הוא הצעד הראשון ההכרחי.
היה יסוד סביר להניח שגם ארצות הברית תתנגד לתוכניתו של גלנט. במזרח התיכון, כמו באוקראינה, השאיפה העליונה של ממשל ביידן הייתה הנמכת הלהבות. במאמר לכתב העת Foreign Affairs, שנשלח לדפוס ממש לפני מתקפת 7 באוקטובר והגיע לתיבות הדואר של המנויים בהמשך אותו חודש, התגאה היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, ג'ייק סאליבן, בכך שמדיניותו של ביידן הפכה את המזרח התיכון ל"שקט יותר משהיה זה עשרות שנים. ההתקדמות שברירית, ללא ספק. אבל היא גם אינה מקרית". בפרט, כתב סאליבן, "הנמכנו את גובה הלהבות במשברים בעזה וחידשנו את ההידברות הישירה בין הצדדים לאחר שנים של נתק", וכן "חיזקנו את ההרתעה, בשילוב עם דיפלומטיה, כדי להניא [את איראן] מתוקפנות נוספת".
הגרסה המקוונת של המאמר, שפורסמה לאחר 7 באוקטובר, השמיטה רבים מהמשפטים הללו. אמנם, ממשל ביידן הבין שישראל עומדת לפעול נגד חמאס לאחר פלישתו, אבל הוא דבק בקנאות בדוקטרינת מניעת ההסלמה בכל הנוגע לשלוחים איראניים אחרים. אולם היה גורם אחד שפעל לטובת עמדתו של גלנט.
יום לאחר שחמאס פלש לדרום ישראל, בעוד שצה"ל עדיין מנסה נואשות לטהר את השטח מלוחמי חמאס משימה שנמשכה ארבעה חמישה ימים החל כוח החי"ר של חיזבאללה לירות רקטות על צפון ישראל, תוך שהוא מעמיד כ 80 אלף אזרחים ישראלים בסכנת חיים. אמנם, התקפות חיזבאללה נעשו ללא התגרות מצד ישראל והיו קטלניות והרבה יותר מסמליות, אולם הן לא היוו אלא שבריר מהנזק שארגון הטרור היה מסוגל להסב אילו היה מטיל למערכה את מלוא עוצמתו. חיזבאללה ירה מאות רקטות על יישובים קטנים וסמוכים לגבול ונמנע מלהשתמש במאגר המפלצתי שלו, המונה 150 אלף רקטות, להפגזת מרכזי האוכלוסייה העיקריים של ישראל, כמו תל אביב וחיפה.
השאלה החשובה ביותר שעמדה בפני קבינט המלחמה ב 11 באוקטובר הייתה כיצד להגיב. גלנט היה נחוש בדעתו לשלול את כל האפשרויות האחרות. אפשרות אחת הייתה להמשיך בתגובות מינוריות ומידתיות מול חיזבאללה ולתקוף רק את מקורות הירי. גישה זו של מידה כנגד מידה נועדה למנוע עימות נרחב יותר עם חיזבאללה בזמן שישראל מתמקדת בחמאס. אפשרות נוספת הייתה להגביר את מתקפות התגמול, אך באופן מדוד, בעיקר באמצעות תקיפות כבדות יותר על אתרי השיגור של חיזבאללה ונגד כוחותיו בקרבת הגבול.
גלנט הכיר את הטיעונים בזכות האפשרויות המתונות יותר הללו. אך מה שהחריד אותו ואת חלק מהקצינים הבכירים בצה"ל הרבה יותר מאשר הסלמה כללית של הסכסוך, יותר מהתנגדויות מצד ממשל ביידן ויותר מההרס והמוות שייגרמו לאזרחים לבנונים היה התרחיש שבו ישראל תאפשר לחיזבאללה להנחית את המכה הקשה הראשונה. על אף העליונות האווירית של ישראל ומערכת ההגנה האווירית התלת שכבתית המתקדמת שלה חץ, קלע דוד וכיפת ברזל הטילים של חיזבאללה יכלו בקלות להרוג 5,000 ישראלים בתוך שעות, מספר שהיה מגמד את 1,200 הקורבנות שגבה חמאס.
גם אם רק 10% מהטילים יחדרו את ההגנה האווירית של ישראל (שיעורי היירוט של כיפת ברזל עמדו בשיאם על כ 90%), חיזבאללה יוכל להרוס עשרות רבי קומות בתל אביב, לפגוע בשטחים נרחבים של נמל התעופה בן גוריון, לפגוע ב 33% מכושר ייצור החשמל, להחריב את יישובי הצפון ולשטח כשליש מחיפה. לחיזבאללה היה הכוח לעשות זאת. הכול היה תלוי בשאלה מי יכה ראשון בהיקף נרחב.
גלנט ראה בהסלמה מצד חיזבאללה סכנה ברורה ומיידית, כזו שישראל אינה יכולה להסתכן בה. כדי למנוע זאת, הוא תכנן מתקפת מנע הרסנית על הטילים, המשגרים והמנהיגים של חיזבאללה מתקפה מהירה וקשה אף יותר מזו שישראל הייתה עתידה לבצע כמעט שנה לאחר מכן.
היא הייתה אמורה להתחיל בשעות הבוקר המוקדמות של 12 באוקטובר, ובמסגרתה, מערכי הטילים קצרי הטווח, ההגנה האווירית, מרכזי הפיקוד, המנהרות ושאר הנכסים האסטרטגיים של חיזבאללה בתריסר כפרים בדרום לבנון היו סופגים מטר אש כבד, כולם בו זמנית. בתוך דקות מאותה מכה ראשונה תוכננה סדרת תקיפות על אתרים מרוחקים יותר מהגבול, בביירות, בבעלבכ ובבקעת הלבנון, שם החזיק חיזבאללה את הטילים האסטרטגיים המדויקים וארוכי הטווח שלו. על פי הצעתו של גלנט, בתוך 24 שעות יתקוף חיל האוויר הישראלי את חיזבאללה יותר מ 1,000 פעמים עם מגוון חימושים, בהם פצצות אמריקאיות חודרות בונקרים שמשקלן יותר משני טון.
להערכתו של גלנט, בכמה גלי תקיפה צה"ל היה מסוגל להשמיד 70% עד 80% מאמצעי הלחימה החשובים לחיזבאללה ב 30 הדקות הראשונות ואז להמטיר אש תופת על המערך הרחב יותר של הארגון בדרום לבנון ומעבר לו. מטוסי F 35 חמקנים, מטוסי F 15 ו F 16, מסוקי אפאצ'י, ינשוף, יסעור, קרנף ונחשון כל אלה ואחרים היו אמורים להשתתף במתקפה זו, שלבנון לא ראתה כמוה מעולם.
התוצאות היו צפויות להיות הרסניות. רוב תושבי ביירות (2.5 מיליון במספר) היו ממהרים להימלט והופכים לחסרי בית. זה היה טרגי, אבל היה מונע מחיזבאללה להשתמש בהם כמגן אנושי כפי שחמאס עשה באזרחי עזה. בתרחישים הגרועים ביותר, יותר מ 25 אלף לבנונים היו נהרגים, אולי רק מחציתם לוחמי חיזבאללה ומספרים אלה מתייחסים לימים הראשונים בלבד (במבצע שהתקיים בפועל, כמעט שנה לאחר מכן, ישראל הצליחה לצמצם את מספר הנפגעים האזרחיים בלבנון מעל למצופה). סביר להניח שעם ההרוגים היה נמנה חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, שידיו מגואלות בדמם של לבנונים, סורים, ישראלים ואמריקאים לאינספור.
המוות וההרס בלבנון היו גוררים ללא ספק גינוי נרחב בעולם, לרבות בארצות הברית, אבל גלנט האמין שזהו מחיר שישראל תידרש לשלם תמורת הרווח האסטרטגי העצום. ישראל תוכל סוף סוף להשמיד את צבא השלוחים החשוב ביותר של איראן, היושב על גבולה הצפוני. צפון ישראל וגם עורף המדינה יוכלו לשוב ולהיות בטוחים.
***
תוכניתו של גלנט החלה להתגבש שלושה ימים קודם לכן, ב 8 באוקטובר, בעת שכינס צוות דימוי אויב (המכונה גם "צוות אדום") של בכירי מודיעין וביטחון לשעבר בראשות תמיר הימן, ראש אמ"ן בשנים 2018 2021. תפקידם היה לענות מהר ככל האפשר על שאלה חשובה אחת: "האם קיים תיאום בין חיזבאללה לחמאס, ואם כן, במה הוא מתבטא?"
השאלה לא הייתה תיאורטית, וגם לא נשאלה בדיעבד בלבד. גלנט אמר להימן שיש סיכון ברור לפלישה קרובה של חיזבאללה, באמצעות יותר מ 6,000 לוחמי העילית של כוח רדואן הפרוסים סמוך לגבול. זה היה כוח פלישה מסוכן בהרבה מזה שגייס חמאס, עם לוחמים מיומנים יותר ומגובים במאגר הרקטות והמרגמות העצום של חיזבאללה. למרות שהמעורבות של חיזבאללה מאז 8 באוקטובר התאפיינה בעצימות נמוכה, גלנט חשש ששני השלוחים האיראניים עדיין פועלים בתיאום הדוק. "חיזבאללה ממתין שישראל תהיה שקועה בלחימה בחמאס ותקצה לשם כך את רוב כוחותיה, כדי לפתוח בפלישה מלאה", אמר גלנט.
הצוות האדום של 8 באוקטובר ניתח את הסוגיה וחזר אל גלנט בו ביום עם תשובה מפתיעה: לא היה תיאום ישיר בין חיזבאללה לחמאס לקראת 7 באוקטובר אם כי לימים יתברר לישראל שחיזבאללה ואיראן היו מעורבים בשלבים מוקדמים יותר של התכנון. יתר על כן, הצוות האדום לא מצא כל מידע התומך בתיאוריה של גלנט שארגון הטרור הלבנוני ממתין לשעת כושר כדי להתנפל על ישראל במתקפה כוללת. הצוות סבר שנסראללה רצה לשמור את הסכסוך "על אש קטנה"; הוא לא רצה לעורר תגובה ישראלית שתסכן את מעמדו של חיזבאללה בלבנון.
אך מה אם המודיעין שוגה? ישראל לא צפתה ולא זיהתה כלל את מתקפת חמאס ב 7 באוקטובר. יום אחד בלבד לאחר מכן, האם ניתן לסמוך על אותה מערכת מודיעין שתחזה את הצעד הבא של חיזבאללה בוודאות כלשהי?
ואולם, אותו היגיון ממש עשוי היה לשמש גם כדי לקעקע את תוכניתו של גלנט. מה אם צה"ל לא ידע את מלוא היקף החימוש או ההכנות של חיזבאללה? ישראל הייתה עלולה לעורר תגובה שתגרום לנזק כמעט זהה לזה של המכה הראשונה שגלנט כה חשש מפניה. הכול היה תלוי ברמת הדיוק של המודיעין הישראלי ובאמון שמנהיגי ישראל ייתנו בו.
למרות ממצאי הצוות האדום, ב 8 באוקטובר נתן גלנט לצה"ל פקודת קבע שנועדה להבטיח שישראל תנחית את המכה הראשונה על חיזבאללה אם יהיו סימנים כלשהם שארגון הטרור נערך למתקפה גדולה. הוא קיווה שהדבר יאפשר לישראל לשמור על מידה מסוימת של הפתעה.
כעת אנו חושפים כאן לראשונה שורה של תפניות ורגעים דרמטיים מאחורי הקלעים, שהובילו להחלטות הגורליות בנוגע לחיזבאללה באותו יום. בשעות הבוקר המוקדמות של 11 באוקטובר, גלנט עבר בעצמו על כל החומר המודיעיני הרלוונטי. בשעה 9:45 הוא כבר היה במפקדת חיל האוויר בתל אביב כדי לבחון את התוכניות הפוטנציאליות לתקיפת חיזבאללה. הוא שוחח עם מספר מפקדים בצה"ל ושאל אותם אם הם בעד או נגד מהלומת פתיחה מסיבית. בהתייעצויותיו השונות עם הקצינים הבכירים הללו הוא נתקל במגוון רחב של תגובות. חלק מהמפקדים גילו התלהבות מהתוכנית; בפורומים אחרים שררו ספק ורצון עז להימנע מסיכונים מיותרים שלא ניתן לשלוט בהשלכותיהם במדויק.
ראש חטיבת המחקר באמ"ן הסתייג במיוחד מהימור כזה מול אויב מסוכן כל כך, לאור העובדה שהוא ואנשיו נתפסו לא מוכנים על ידי חמאס, החלש בהרבה מחיזבאללה. בדומה לכך, מנכ"ל משרד הביטחון, שבדרך כלל נודע בנטייתו ליטול סיכונים, התנגד נחרצות להמר על הכול מול חיזבאללה באותו רגע שברירי. ראשי מערכת הביטחון, שהיו עדיין בהלם מ 7 באוקטובר, נחרדו מהאפשרות לאבד את תמיכת ארצות הברית בגלל תקיפת חיזבאללה, בדיוק בשעה שהסיוע האמריקאי יהיה חיוני ביותר להכרעת חמאס.
בשעה 11:15, גלנט דן בסוגיות הקריטיות עם הרמטכ"ל הרצי הלוי. הלוי, גבה קומה אף יותר מגלנט, החל את הקריירה הצבאית שלו בסיירת מטכ"ל ובהמשך שירת כקצין בכיר תחת פיקודו של גלנט במבצע עופרת יצוקה בעזה ב 2008 2009, תקופה שהובילה למערכת יחסים רבת שנים ולקרבה רעיונית רבה בין השניים במלחמת 7 באוקטובר.
ב 2014 הלוי התמנה לראש אמ"ן, ובהמשך לאלוף פיקוד הדרום, לסגן הרמטכ"ל, ולבסוף, בינואר 2023, לרמטכ"ל. הוא הגיע לפסגה. מצד אחד, הלוי הפגין תעוזה, עזות נפש ויצירתיות. מצד שני, הוא היה שכלתני ואינטלקטואלי הרבה יותר מהגנרל הישראלי הטיפוסי, והמצגות שלו התאפיינו בדקויות ובאזכורים ספרותיים ארוכים, בניגוד לסגנונם החד והתכליתי של רבים מעמיתיו.
גלנט והלוי שוחחו לעתים קרובות בימים האחרונים. לו היה הדבר תלוי בהם, הם היו תוקפים את חיזבאללה ב 9 או ב 10 באוקטובר, אבל גלנט ידע שהם יזדקקו לזמן מה כדי לשכנע את נתניהו. בדיונים הקודמים ביניהם, הלוי העלה כמה שאלות קשות בנוגע לתוכניתו של גלנט, אבל בשלב זה הוא תמך בלב שלם בהנחתת מהלומה כבדה. "אם ניצבים מולך שני אויבים", אמר הלוי, "עליך להכות תחילה באויב החזק יותר". זו הייתה דוקטרינה מקובלת, הנגזרת מהגותו של אחד מאבות הלוחמה המודרנית, קרל פון קלאוזביץ. שאם לא כן, האויב החזק מבין השניים צפוי לתפוס אותך בהפתעה או בשעה שכוחותיך מדולדלים.
שר הביטחון התקשר לנתניהו אבל לא הצליח להשיגו. לנתניהו אין טלפון סלולרי אישי וניתן להשיגו רק דרך עוזריו הבכירים. הפעם העוזרים הערימו קשיים. גלנט התקשר עוד כמה פעמים בניסיון לקדם את התהליך, אולם ראש הממשלה סירב לקבל את שיחותיו. בעיצומם של מלחמה ומשבר, זה לא היה סימן טוב, אבל גלנט לא נודע כמי שמוותר בקלות.
הוא צעד ממשרדו בקומה ה 14 של משרד הביטחון וחצה את הקריה למשרד ראש הממשלה. המרחק היה כמה מאות מטרים בלבד, אבל אם מביאים בחשבון את הירידה הממושכת במעלית ואת הבדיקה הביטחונית, נדרשו לכך כ 30 דקות יקרות ששר הביטחון נאלץ לבזבז.
באורח תמוה, גלנט עדיין לא הורשה לדבר עם נתניהו. במקום זאת, רון דרמר יצא לפגוש אותו. דרמר, שנולד וגדל במיאמי ביץ', שימש כיועץ לנתניהו בכובעים שונים משנת 2000 ועם הזמן הפך לבעל בריתו הקרוב ביותר. כנואם מחונן, דרמר היה מסוגל לדבר בזכות ישראל בשטף בלתי פוסק קולח, קוהרנטי ובדרך כלל משכנע בין אם בפגישה סגורה או בריאיון לסי.אן.אן. כשותף לראש הממשלה בתפיסת איראן כאיום הקיומי על ישראל והנוצרים האוונגליסטים כבעלי בריתה הראשיים, הוא כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית מ 2013 עד 2021. בדצמבר 2022 הוא התמנה לשר לעניינים אסטרטגיים, תואר עמום שהעניק לו טווח פעולה רחב וכוח רב כשליחו הבכיר ואיש אמונו של נתניהו.
גלנט ניגש ישר לעניין. הוא אמר לדרמר שעליו להודיע לנתניהו שמתקפה גדולה על חיזבאללה חייבת לצאת אל הפועל מיד ולא ניתן עוד לדחות אותה. כמובן, נתניהו כבר ידע שגלנט רוצה לתקוף ונמנע מלשוחח איתו כדי להתחמק מהנושא לחלוטין. זה היה קל יותר מאשר לסרב לו, דבר שהיה עלול לשמש נגדו אם ידלוף. ובישראל, סופו של כל דבר לדלוף.
נתניהו לא הבין שגלנט הגיע למסקנה, על סמך מידע מודיעיני עדכני, שחלון הזמן למהלך כזה נגד חיזבאללה הלך ונסגר במהירות. התפתחויות טקטיות מעין אלה היו נחלתו של שר הביטחון. ראשי ממשלה בדרך כלל לא יורדים לפרטים הצבאיים אלא אם הם עומדים להשפיע על הכרעות אסטרטגיות. גלנט רצה לומר לנתניהו: עיכוב נוסף עלול לגרום לאובדן האופציה לתקוף.
דרמר הקשיב ואז חזר למשרדו, משאיר את גלנט בחדר ההמתנה. אולם במקום להתקשר לנתניהו, הוא התקשר לג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית.
לדברי גלנט, עצם ההתקשרות לסאליבן בנקודה זו הייתה טעות. לא היה כל סיכוי שארצות הברית תתמוך במהלך שירחיב את הסכסוך. אבל השיחה של דרמר הייתה רמז מוקדם לגלנט שנתניהו רצה שארצות הברית "תכפה" עליו לא לתקוף את חיזבאללה. הדבר היה פוטר אותו מלפסול את המתקפה בעצמו ולהפגין בכך חולשה.
דרמר וסאליבן ניהלו שיחה מקדימה, שעד מהרה הובילה לשיחה ישירה בין ביידן לנתניהו. כשנתניהו העלה את הרעיון של מתקפה ישראלית גדולה על חיזבאללה, ביידן דחה זאת על הסף: "אל תעשו את זה", אמר הנשיא, ואיש לא הופתע. "אתה מכיר אותי. אנחנו מכירים זה את זה הרבה זמן. זו טעות. אל תלכו בדרך הזאת".
נתניהו השיב: "הבנתי אותך. היית מאוד ברור. אבל אני רוצה להבהיר שאת ההחלטה נקבל בעצמנו. השיחה הזאת תובא בחשבון, אבל היא לא תהיה הגורם המכריע".
***
גלנט ניסה להתקשר לדרמר פעמים רבות נוספות, אבל לא הצליח להשיג אותו, קל וחומר את נתניהו. ואז, ב 13:15, גלנט הצליח לתפוס את דרמר שוב. לבסוף, ב 13:20, לאחר עיכוב של שעתיים, גלנט שוחח עם נתניהו עצמו במשרד ראש הממשלה בקריה בתל אביב.
כשגלנט נכנס, השניים בחנו זה את זה בחשדנות. האמון ההדדי ביניהם התרסק עוד במרס 2023, בעת שגלנט תקף בפומבי את המהלך השנוי במחלוקת של נתניהו להחלשת בית המשפט העליון, מהלך שהצית את אחת המחאות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ישראל. כעת עמד גלנט לעשות אחת משתיים: לדחוף את ראש הממשלה למתקפה אסטרטגית גדולה שלא היה מוכן לבצעה, או לגרום לו להיזכר כמי שמתנגד לפעולה צבאית. "מפחד" כך זה היה מודלף. זו הייתה הפגישה הגרועה ביותר שנתניהו יכול היה לדמיין. ארשת פניו ניסתה לשדר ביטחון, אבל מתחת לה הוא נראה כאייל שנלכד בין פנסי מכונית.
גם הפעם, כדרכו, גלנט ניגש ישר לעניין. הוא חזר בפני נתניהו על הטיעון שהעלה הלוי בדבר הכרעת האויב החזק יותר תחילה. גלנט הוסיף גם טיעונים משלו: שמכת פתיחה תהיה הדרך הטובה ביותר להתכונן להסלמה הבלתי נמנעת של מתקפת טילים מצד חיזבאללה נגד העורף הישראלי, ושברגע שחיזבאללה אכן יפתח במתקפה כזו, היא תגמד בעוצמתה את מה שחמאס היה מסוגל לחולל אחרי 7 באוקטובר.
רק יומיים קודם לכן, בפגישה פרטית בין נתניהו לגלנט, החלו השניים, יחד עם דרמר, לגבש את ההחלטה שתכננו להביא לאישור קבינט המלחמה. באותו זמן גלנט הרגיש שנתניהו תומך בתקיפת חיזבאללה. השניים דנו בכמה מההיבטים האסטרטגיים והפרטים הטקטיים של מבצע כזה וראש הממשלה בהחלט לא פסל את הרעיון על הסף. אבל מאז ועד 13:20 בצהרי 11 באוקטובר התחולל שינוי. גלנט חש שהוא אינו משוחח עם אותו אדם שפגש אך לפני יומיים.
"שמע, זה מסובך", אמר כעת נתניהו לגלנט. "מה יגידו האמריקאים?"
"הדבר היחיד שחשוב הוא מה שנכון למדינת ישראל", השיב גלנט. הוא הוסיף שישראל צריכה להילחם בציר האיראני שחיזבאללה הוא חלק מרכזי בו, ולא רק באויב המוביל באותו רגע, חמאס.
נתניהו השיב: "אבל עלינו להקים ממשלת חירום לאומית מיד ואנחנו לא יכולים לקיים את ההתייעצויות הדרושות לכך באותו זמן שאנחנו יוזמים עימות מסיבי עם חיזבאללה".
"בסדר, לך תקים ממשלת אחדות", ענה גלנט.
נתניהו, שממשלתו נשענה על רוב דחוק, שכלל את המפלגות החרדיות ומפלגות הימין הקיצוני הלא פופולריות, היה מוכרח להקים קואליציית חירום רחבה יותר כדי לזכות באמון המחצית השנייה של הציבור. ב 11 באוקטובר, קואליציה כזו הייתה בראש מעייניו, ובלי שגלנט היה מודע לכך באותה עת, המשא ומתן להקמתה העסיק אותו מבוקר עד ערב. בסופו של דבר, תוכניתו של גלנט הייתה תלויה בישיבת קבינט שנקבעה טנטטיבית לשעות אחר הצהריים המאוחרות באותו יום. הוא ציפה לתמיכה משמעותית מצד צה"ל ושירותי המודיעין, שתעמיד את נתניהו בין הפטיש לסדן. אולם מאחורי הקלעים, ראש הממשלה ניסה לגייס את גנץ, יריבו העיקרי, לממשלת אחדות לפני הפגישה. בדרך זו, גנץ יוכל לחזק את עמדתו במגוון נושאים, לרבות חיזבאללה. בפגישה זו גלנט תכנן להציג את עיקרי הצעתו לתקוף את חיזבאללה מיד ולהשיג את גורם ההפתעה בזמן שכולם ציפו שישראל תמקד את מאמציה בחמאס, האחראי לזוועות 7 באוקטובר.
***
בכניסה לחדר ישיבות הקבינט, ציפו לגלנט כמה הפתעות.
הראשונה הייתה שבני גנץ כבר נכח בחדר, יחד עם בעל בריתו הקרוב ביותר, גדי איזנקוט. שניהם היו רמטכ"לים לשעבר ויריבים פוליטיים של נתניהו. גנץ היה אז יריב מאיים במיוחד, שנחשב למתחרה הבולט של נתניהו על ראשות הממשלה. גנץ הוא גם ככל הנראה האדם הגבוה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שנישא אף מעל הגבוהים שבגנרלים. בעברו כיהן כשר הביטחון (2020 2022) וכרמטכ"ל (2011 2015), תפקיד שקיבל לאחר שתרגיל פוליטי דחק את רגליו של גלנט מהמרוץ. הפצע הזה מעולם לא נרפא לחלוטין.
גנץ נתפס כנאיבי כשנכנס לפוליטיקה ב 2019, אולם חמש שנים של מאבק פוליטי נגד נתניהו חישלו אותו. אף על פי כן, מטבעו הוא נטה לפייסנות, למתינות ולחיפוש מכנה משותף ונמנע מעימותים. נוכחותם של גנץ ואיזנקוט בחדר אותתה לגלנט שממשלת אחדות כבר הוקמה בפועל, גם אם טרם הוכרז על כך רשמית. הוא הבין שהעובדה שגנץ ואיזנקוט כבר משפיעים על ההחלטות המכריעות בנושא מלחמה ושלום איננה מבשרת טובות מבחינתו.
גנץ ואיזנקוט נודעו בגישתם הזהירה בכל הנוגע ליציאה למבצעים גדולים, לבטח זהירה יותר מזו של גלנט. אבל המחלוקת הרחיקה לכת הרבה יותר. כל החברים המרכזיים בקבינט המלחמה ננערו משאננותם הקודמת בנוגע לחמאס ונכנסו להלך רוח של משבר קיומי שלא נראה כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים, 50 שנה קודם לכן. עם זאת, הם לא זנחו את היריבויות הפוליטיות שלהם ואת משקעי העבר האישיים מעימותים קודמים. בצורה זו או אחרת, כולם נשאו באחריות לאסון 7 באוקטובר ובכולם קינן פחד עמוק שהם ייכנסו להיסטוריה כמנהיגים שהביאו את ישראל לכישלון מול חמאס, יהיו אשר יהיו הישגיהם בעבר. גלנט, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, התיישב לצד נתניהו. כשהתווכח עם ראש הממשלה, הוא נופף את ידו הימנית והבליט את האגודל והאצבע המורה לשם הדגשה. הוא לא הרים את קולו, אבל דיבר בסבר פנים חמורות ובעיניים רושפות. בעת ששתק, שפתיו היו קפוצות בנחישות.
נתניהו לבש חליפה כהה, חולצה כחולה ועניבה תואמת. זרועותיו היו שלובות, הימנית על גבי השמאלית. הוא היה שקט מכפי שהיה ניתן לצפות מתדמיתו הציבורית כמרבה במילים, האזין ברוב קשב ונעץ בדוברים מבט כה נוקב, עד שהרגישו כאילו הם יושבים על גחלים. התחושה הזאת הועצמה בשל העובדה שהרכיב את משקפיו, שאותם הקפיד תמיד להסיר בציבור.
כמו גלנט, גם גנץ הגיע לבוש בשחור. הוא ישב בידיים שלובות וארשת פניו לא הייתה עזה כזו של גלנט או חתומה כזו של הלוי, שעדיין ניכרו בו אותות ההלם של אותו שבוע ראשון נורא. גנץ נראה רגוע, כמי שיודע שהוא זה שיעצב את השתלשלות האירועים.
בפועל לא היה חדר מלחמה פיזי אחד, אלא כמה: לשכת ראש הממשלה בירושלים, לשכה נוספת של ראש הממשלה בקריה בתל אביב וחדר המצב התת קרקעי של הפיקוד העליון של צה"ל ("הבור"), גם הוא בקריה. הסכמות חשובות, מחלוקות והחלטות גורליות רבות לובנו בחדרים אלה. אחרות התקבלו בנוכחות שניים או שלושה חברים בלבד מהדרג המדיני או הביטחוני, בשיחות צדדיות במשרדיהם האישיים, בטרם הצטרפו לפורום הרחב יותר כדי לקדם את מה שהוחלט בחדרי חדרים. בדרך כלל נתניהו השתתף בשיחות הצדדיות הללו, אבל לפעמים גלנט והלוי, או אחד מהם וגנץ, עסקו בסוגיה כלשהי בפרטיות, במטרה להניע את נתניהו לקבל החלטה.
השולחן הארוך שסביבו התכנסו ב"בור" ב 11 באוקטובר היה דל באמצעים טכנולוגיים. פנקסים, עפרונות ובקבוקי מים היו הציוד היחיד. טלפונים סלולריים היו מחוץ לתחום, כדי למנוע הדלפות והקלטות, אם כי לפעמים הבכירים סיפקו בדיעבד הדלפות על סמך זיכרונם. כולם ישבו בכיסאות מסתובבים שחורים בעלי מסעד גבוה. על גבי הקירות הסמוכים נתלו מסכים שסיפקו עדכונים מהשטח לצד סמלי מדינת ישראל. אחד המסכים שידר תמונה של חיל האוויר הישראלי מפציץ מפקדות של חמאס בעזה, תחת שם המבצע החדש, "חרבות ברזל", שהבהב בלבן לרוחב המרקע.
***
גלנט, הלוי ובכירים נוספים בצה"ל ניהלו חלקים מהישיבה ותיארו כיצד תיראה מתקפה גדולה על חיזבאללה וכמה זמן נדרש כדי לצאת לדרך. הם הסבירו כמה כלי טיס יהיו מעורבים וכמה כוחות סדיר ומילואים יהיו מוכנים לפלוש לדרום לבנון ולתפוס קו הגנה בצפון. הם דנו במרכיבים השונים של מערכת ההגנה האווירית הרב שכבתית שייתכן שיידרשו להיכנס לפעולה, לרבות מיקום הסוללות השונות, בהינתן שלא ניתן להגן על כל האזורים. זה היה דיון קודר שעסק בתיעדוף ההגנה על מרכזי אוכלוסייה, מוקדי כוח צבאיים ואתרים מסווגים אחרים על חשבון שאר המדינה. שיקולים אלה המחישו היטב כמה היה מונח על כף המאזניים.
אבל בעוד הדיון הטכני הזה התקיים, ציפתה לגלנט הפתעה נוספת מלבד נוכחותם של גנץ ואיזנקוט. נתניהו נראה כמי שמציג את עצמו כתומך במתקפה הנועזת שגלנט היה משוכנע שלאמיתו של דבר הוא מתנגד לה. נתניהו דיבר על העוצמה הרבה שבה הוא רוצה להכות בחיזבאללה ועל חריפות תגובתה של ישראל לירי הרקטות שהחל ללא התגרות מצדה. הוא נראה נחוש בדעתו לגרום לנסראללה להתחרט על שתקף את ישראל בשעת חולשתה.
הלוי וגלנט גם יחד, ששניהם הכירו מקרוב את דפוסי הפעולה של נתניהו, הבינו שהוא נוקט תחבולה מתוחכמת שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון בזכות תקיפת חיזבאללה. בעודו מדבר על תגובה קשה, נתניהו שזר בדבריו הערות בדבר הצורך לשקול את העמדות של ארצות הברית ושל גנץ. גנץ, בתמיכת איזנקוט, לא הסתיר את התנגדותו למתקפה גדולה על חיזבאללה בשלב זה. לדעתו, הסיכונים הכרוכים במלחמה נרחבת בלבנון גברו על היתרונות של מהלך מוקדם. כשנתניהו אמר שדרושה התייעצות נוספת עם האמריקאים, גלנט הגיב כפי שהגיב מוקדם יותר באותו יום: "אנחנו לא צריכים לשאול את ארצות הברית. משמעות הדבר היא הזמנה להטלת וטו". זה היה טיעון שנתניהו היה עתיד להעלות בעצמו בהמשך נגד גלנט, אבל לעת עתה הוא התעלם ממנו. הוא הורה לדרמר להתקשר שנית לסאליבן, הפסיק את ישיבת הקבינט ואמר שהם יתכנסו מחדש כמה שעות מאוחר יותר, לאחר השיחה הנוספת לוושינגטון.
דרמר וסאליבן שוחחו בשעות אחר הצהריים שעון ישראל. דרמר אמר לסאליבן ש"הדיון נוטה לטובת הנחתת מכת מנע". סאליבן הזהיר בתגובה שמתקפה על חיזבאללה תוביל למלחמה אזורית מסיבית. "מה שאתם חושבים לעשות הוא מסוכן. זה לא רציונלי... אל תעשו את זה". לאחר מכן, סאליבן נקט מהלך שחלק מבכירי הביטחון הישראלים ראו בו מעין מארב הוא צירף לשיחה כמעט את כל צוות הבית הלבן. יועצי המודיעין, הצבא והביטחון הלאומי הבכירים של ביידן, לרבות מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, מזכיר ההגנה לויד אוסטין, ראש הסי איי איי ויליאם ברנס, ראשת המודיעין הלאומי אבריל היינס ויו"ר המטות המשולבים צ'רלס בראון עלו כולם על הקו עם סאליבן. המודיעין האמריקאי, הם אמרו, סותר כל תחזית להסלמה נוספת או פלישה מצד חיזבאללה.
המודיעין של צה"ל הצביע על תמונה שונה. הוא אף זיהה סימנים לחדירה אפשרית של מצנחי רחיפה מלבנון לגליל, כפי שחמאס עשה בדרום ב 7 באוקטובר. "אם אנחנו עומדים בפני מתקפה ופלישת רחפנים מהאוויר", סיפר לנו נתניהו, "איזו ברירה יש לנו? אנחנו חייבים להילחם". ישראל תצטרך להגיב בעוצמה, סבר ראש הממשלה. ממשל ביידן, לעומת זאת, לא השתכנע. צבא ארצות הברית לא קלט אותם סימנים שצה"ל זיהה, אמרו הבכירים בשיחה. מכל מקום, הוסיפו הבכירים האמריקאים, הסימנים שישראל מזהה אינם מצדיקים הסלמה אסטרטגית רצינית נגד חיזבאללה.
מאוחר יותר הכתיב סאליבן הודעה לעוזר של דרמר: "ג'ייק לרון: המידע שלכם שגוי. אתם מקבלים החלטות תחת ערפל קרב. האטו את הקצב".
גנרל אריק קורילה, מפקד פיקוד המרכז של ארצות הברית, אמר לשליח ארצות הברית למזרח התיכון, ברט מקגורק: "מנהלת המודיעין שלי מדווחת שאין מצנחי רחיפה [...] אין שום סימן לכך. מדובר בחזיון תעתועים".
המודיעין האמריקאי צדק. "ממש אישרתי את המראת המטוסים כדי לבצע מתקפה כוללת על חיזבאללה", אמר לנו נתניהו. "ואתם יודעים למה זה נעצר? זה נעצר כי התברר שמצנחי הרחיפה היו בסך הכול להקת אווזים. הורינו למטוסים לחזור". המכ"ם הישראלי זיהה בטעות להקת אווזים ככוח פולש. המלחמה כולה הייתה עלולה להשתנות מקצה לקצה על סמך הטעות הזאת.
די היה בדרמות הללו ליום אחד. אבל מאוחר יותר אחר הצהריים, לאחר השיחה עם הבכירים האמריקאים, גלנט נפגש עם דרמר והלוי. שר הביטחון לא ויתר. הוא אמר לדרמר: "אנחנו מוכנים לפתוח במתקפת פתע. העורף הישראלי לא יישאר שקט" כלומר, תהיה מתקפת נגד קשה של חיזבאללה "אבל זה יהיה התרחיש הטוב ביותר האפשרי". יכולות התקיפה של חיזבאללה ייחלשו לפני שתהיה לו הזדמנות לחולל הסלמה רצינית. רוב מכריע בפיקוד העליון של צה"ל תומך בתקיפה בצפון.
כשנתניהו הצטרף לפגישתם, הוא אמר ללא כחל ושרק: "אני מתנגד לכך. אנחנו נתמודד עם הרס מסיבי בעורף. לחיזבאללה יש פשוט יותר מדי טילים. כמו כן, אנחנו צריכים את הגיבוי המלא של האמריקאים כדי לפלוש לעזה. המהלומה לעורף הישראלי תהיה כל כך נוראה, שהיא תפגע קשות במורל הלאומי". גלנט מצא את עצמו במבוי סתום ועזב את הפגישה באכזבה. הוא קיווה לנסות שוב מאוחר יותר.
זמן לא רב לאחר מכן, גלנט ניסה להתקשר לנתניהו, אבל ראש המל"ל צחי הנגבי סירב להעביר את השיחה. נתניהו שב לתעלוליו. זה לא היה "טוב פוליטית" לראש הממשלה לקבל את השיחה, כי דחייה גלויה של הצעתו של גלנט הייתה גורמת לו להיראות חלש, הסביר גלנט מאוחר יותר. בעקבות זאת גלנט שלח את ראש המטה שלו, שחר כץ, ללשכת ראש הממשלה, אבל הנגבי לא נתן לו להיכנס. גלנט עצמו עזב פגישה עם ראש המוסד דדי ברנע כדי ללכת ללשכת נתניהו, אבל "אפילו לי בקושי נתנו להיכנס!" סיפר. תחילה לא התירו לגלנט להיכנס, למרות שהיה שר הביטחון והתנהלה מלחמה. הוא הוכנס רק לאחר שהאשים את נתניהו ואת צוותו במשחקים ילדותיים בענייני ביטחון לאומי.
נתניהו כינס ישיבה נוספת של קבינט המלחמה. היא החלה בשעות הערב המוקדמות וכללה את כל השחקנים הראשיים: גלנט, גנץ, איזנקוט, נתניהו, דרמר והנגבי. גלנט שב והציג את הטיעון שלו בזכות מתקפה מיידית, ומאוחר יותר תיאר לנו בקווים כלליים את מה שאמר אז לקבינט המלחמה: "היינו מנחיתים מכת פתיחה על חיזבאללה ומשמידים את הנכסים המרכזיים שלו. מכה כזאת הייתה פוגעת קשות בתפקוד שלהם והייתה מקשה עליהם מאוד להגיב".
הוא סיפר כי "היו שסברו שלא נוכל להתאושש מפלישת חמאס, שאנחנו במצב פסיבי, מפוחד והגנתי", אבל הוא חלק על כך. "יכולנו לצאת מזה ולנצל את גורם ההפתעה. נהנינו מלגיטימציה בינלאומית. היו לנו סוללות כיפת ברזל וכוחות במצב הכן ועל הגבול".
"היישובים צמודי הגדר כבר פונו, כך שיכולנו להתמודד עם התקפות נוספות של חיזבאללה בלי לספוג פגיעות באזרחים ביישובים אלה. התמיכה מבית הייתה חזקה", אמר לנו גלנט מאוחר יותר, עדיין משוכנע לחלוטין בעמדתו. הוא הרגיש שלא יהיה זמן טוב יותר לעימות הבלתי נמנע, שישראל התכוננה אליו במשך עשור. נוסף על כך, גלנט חשש שגם אם יהיו לצה"ל הישגים משמעותיים בפלישה לעזה, "זה לא יספיק כדי לשקם את ההרתעה מול אויבי ישראל במלואה, במיוחד כשכוחות חיזבאללה נשארים ממש על הגבול הישראלי בצפון".
בניתוח האפשרויות שעמדו בפני ישראל במבט לאחור, הגנרל דיוויד פטראוס, לשעבר מפקד פיקוד המרכז של ארצות הברית, מפקד כוחות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן וראש הסי איי איי, שאל אותנו שאלה מעניינת: "מה היה האיום האמיתי מצד חיזבאללה? הוא היה 10,000 טילים בו זמנית דבר שמעולם לא התממש". במקום זאת, הוא מציין, ישראל הצליחה "להגביל את המלחמה לאזור קטן יחסית" בצפון הארץ. אמנם זה כאב מבחינה פוליטית, אבל אפשר לישראל להתמקד בחמאס. זה היה הכרח, אומר פטראוס, "בהתחשב במה שהוא עשה ובכך שאיש לא ידע מה עוד הוא עלול לעשות".
יהיו טיעוניו של גלנט משכנעים ככל שיהיו, ידו הייתה על התחתונה. נתניהו עדכן את קבינט המלחמה שהוא דיבר עם ביידן ו"החלטה להסלים משמעותית את הסכסוך עם חיזבאללה במכת מנע עלולה לשנות באופן קיצוני את יחסי ישראל ארצות הברית". עד לאותה נקודה, אמר גלנט, הייתה "תמיכה אדירה" במתקפה גדולה מצד כל דרגי הממשל בישראל מחוץ לקבינט המלחמה הצבאיים, המודיעיניים, הדיפלומטיים, הכלכליים וההסברתיים. גלנט, הלוי, ברנע מהמוסד, רונן בר מהשב"כ וראש אמ"ן אהרון חליוה היו כולם בעד. אגב, בשלבים מוקדמים יותר ברנע היסס בעניין הזה ואפילו התנגד, אבל בסופו של דבר תמך במתקפה. על אף שחלק מהבכירים ראו בו כמי שמזגזג בעמדותיו, ברנע הבהיר שהסתייגותו המקורית נבעה אך ורק מהדאגה לשימור התמיכה האמריקאית.
אולם לא היה די בתמיכתם של כל אלה. יוקרתם של מומחי הביטחון הללו ספגה מהלומה ב 7 באוקטובר. קבינט המלחמה בראשות נתניהו הכריע נגד תקיפת חיזבאללה. עם המתנגדים נמנו שני החברים המצביעים האחרים, נתניהו וגנץ, וכן שלושת המשקיפים בקבינט המלחמה, דרמר, איזנקוט ויו"ר ש"ס אריה דרעי.
לימים אמר דרמר לסאליבן: "ראש הממשלה ואני מעולם לא תמכנו בכך. הצבא הוא שדחף לכך, וביסודו של דבר התוצאה הייתה טובה". גרסתו של נתניהו דומה. "אמרתי לגלנט, 'אתה לא יכול לעשות את זה'", הוא סיפר. "משתי סיבות: אחת, אנחנו לא יכולים לנטוש את הדרום" חמאס בעזה. "אנחנו חייבים להילחם באנשים האלה שביצעו את הטבח הנורא ביותר בעם היהודי מאז השואה. אנחנו לא נניח להם לנפשם, מה גם שרק אלוהים יודע מה יקרה בלבנון.
"הסיבה השנייה", המשיך נתניהו, "היא שאסור לנו לנהל מלחמה אינטנסיבית בשתי חזיתות. חזית עצימה אחת בכל פעם. ההחלטה שלנו, כפי שאמרתי באותו זמן, הייתה: 'מה שאנחנו הולכים לעשות בצפון זו הגנה אקטיבית', כלומר, אנחנו לא רק מגינים על עצמנו, אלא גם הודפים את חיזבאללה אחורה. אבל מלוא הכוח של צה"ל, בשלב זה, מופנה לדרום". שם החלה המלחמה. נתניהו לא חשב שהוא יכול או צריך להוריד את חזית הדרום לעדיפות נמוכה.
לגרסתם של אנשי ביידן, הם עזרו להציל את ישראל ממלחמה אזורית קטסטרופלית המבוססת על זיהוי מכ"ם ישראלי לקוי האווזים ועל שחצנות ישראלית שנועדה להפגין קשיחות אחרי כישלון 7 באוקטובר. מזכיר המדינה בלינקן סיפר שהישראלים היו "30 דקות מפתיחה במתקפה מקדימה, או לדעתם, מתקפת מנע, המבוססת על מידע שגוי לחלוטין". על פי ממשל ביידן, הישראלים הציגו לעתים קרובות ממצאי מודיעין חלקיים בטענה שהם מחייבים מסקנות דרמטיות, אך כשהמידע נבדק, לעתים קרובות התברר שאינו משמעותי.
אין ספק שהיה גרעין של אמת בטענות הללו כלפי מנהיגי ישראל ומערכת המודיעין שלהם. אבל זו רק מחצית מהתמונה. המחצית השנייה היא שבכירים אמריקאים בדרך כלל לא מבינים לגמרי את חומרת האיומים המרחפים על ישראל. מתקפת 7 באוקטובר של חמאס, מתקפת 8 באוקטובר של חיזבאללה, ההתקפות המרובות מצד איראן עצמה ואלה של החות'ים מתימן הבהירו זאת. בכל שלב, בכירים אמריקאים דחקו בישראל לצמצם את תגובתה ולהתאים את עצמה לסטטוס קוו שהולך ונעשה מסוכן. אם הישראלים מפריזים לפעמים בתגובתם למודיעין חלקי, הרי זה משום שמודיעין מושלם הגיע לעתים קרובות מאוחר מדי, וישראלים רבים קיפחו את חייהם בהמתנה לו.
"זו תהיה בכייה לדורות", הזהיר גלנט, על כך שהוחמצה ההזדמנות להסיג את כוחו של חיזבאללה ולהסיר מישראל את איום מאגר הטילים שלו. זו לא הייתה העמדת פנים בעלמא, כי אם הערכה מפוכחת של האתגר הכביר שישראל עמדה בפניו בבואה לשקם את ההרתעה מול אויביה במאבק שיתפרס על פני שבע חזיתות שונות במקביל.
במשך 10 11 החודשים הבאים, בעוד ישראל פעלה במאמץ רב להימנע מעימות נרחב עם חיזבאללה, חששו של גלנט התברר כמוצדק. "מה שמתרחש כעת, בדיוק כפי שחזיתי", אמר לנו גלנט לקראת סוף תקופת ההמתנה הזאת, "הוא בדיוק מה שקיוויתי למנוע" סכסוך אינסופי עם חיזבאללה ללא מוצא ברור.
מוצא חדש יסתמן בספטמבר 2024, אך הוא יופיע רק לאחר קרוב לשנה של חילופי מהלומות שיעקרו 80 אלף ישראלים מבתיהם, יסיטו כוחות וחימושים חיוניים ויגררו את איראן לקרב ישיר עם ישראל בדרכים שאיש לא יכול היה לדמיין רק חודשים ספורים קודם לכן. בדיעבד, הרעיון של גלנט והפיקוד העליון של צה"ל להנחית מכה מוקדמת על לבנון היה הזדמנות לדלג על כל אלה ולנהל מלחמה שונה בתכלית מזו שהיינו עדים לה מ 2023 ואילך. עם זאת, מהלך כזה היה עלול להשתבש ולגרום לישראל לשקוע בבוץ הלבנוני, לא בפעם הראשונה, לאבד את התמיכה האמריקאית עוד לפני ההתחשבנות עם חמאס ואולי להוביל מוקדם יותר לעימות ישיר עם איראן. איננו יכולים לדעת איזה מחיר ישראל הייתה משלמת בעורף.
ההצלחה המאוחרת שנחלה ישראל בהסלמת מאבקיה מול חיזבאללה ואיראן מקשה לבקר בדיעבד את האסטרטגיה של נתניהו בחזיתות אלה. אבל הישגים אלה עשויים לשמש גם את הטיעון שישראל הייתה יכולה לנחול אותה הצלחה או אפילו גדולה ממנה בשלב מוקדם הרבה יותר במלחמה. הדבר היה מונע מחיזבאללה את הניצחון וחוסך מהישראלים את הטרגדיה של נטישת הצפון למשך 13 חודשים.
ממדיה של מתקפת 7 באוקטובר גרמו לרבים לחשוב שישראל לא הייתה יכולה לנקוט זהירות בתגובתה. היה עליה לחשוב בגדול, לעשות משהו בלתי צפוי לשנות את המאזן האזורי מן היסוד ולהבטיח את ביטחון ישראל לשנות דור. בקצרה, מתוך המשבר צמחה הזדמנות שעם הזמן החלה להיראות כהכרח. "אנחנו עומדים לשנות את המזרח התיכון", אמר נתניהו בהצהרה רשמית ב 9 באוקטובר.
פרק 2: ההונאה של חמאס וסינוואר
יחיא סינוואר, המוכר גם כאסיר ביטחוני מס' 7333335, היה דמות שולית בפוליטיקה הפלסטינית. אלמלא שחררה אותו ישראל, יחד עם 1,026 אסירים נוספים, במסגרת עסקת חילופי השבויים ב 2011 לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, ייתכן שסינוואר היה מסיים את חייו כדמות נשכחת בכלא הישראלי.
סינוואר נולד בשנת 1962 במחנה הפליטים ח'אן יונס שברצועת עזה, שהייתה אז תחת כיבוש מצרי. משפחתו איבדה את ביתה באזור אשקלון במהלך מלחמת העצמאות ב 1948. זה איננו סיפור פלסטיני חריג. במהלך המלחמה ערביי ארץ ישראל, שאליהם מיהרו להצטרף חמש מדינות ערב שכנות, לחמו במטרה למחוץ את המדינה היהודית שזה עתה קמה. הם נכשלו, צבאותיהם נהדפו, ומאות אלפי ערבים גורשו או נמלטו. רבים ברחו מאימת הקרבות, כפי שאזרחים עושים לעתים קרובות במלחמה כשהדבר מתאפשר להם, אך רבים אחרים גורשו על ידי צה"ל הצעיר.
זו הייתה מלחמה אכזרית. שנים ספורות בלבד לאחר השואה, מנהיגים ערבים דיברו במונחים של השמדה. "הם חשבו שהם הולכים לנצח", אמר לנו בביתו ההיסטוריון בני מוריס, החוקר המוביל של הולדת בעיית הפליטים הפלסטינים. שני הצדדים נלחמו ללא כפפות, והיהודים נלחמו על עצם הישרדותם.
אחת התוצאות הייתה הקמתה של מדינת ישראל דמוקרטית, בעלת רוב יהודי. תוצאה נוספת הייתה "הנכבה", האסון, כפי שנודעו התבוסה הערבית ועקירת הפלסטינים שבאה בעקבותיה. מצרים כבשה את עזה במלחמת העצמאות, אך היא לא קלטה את הפליטים הערבים שהגיעו לשטחה כפי שנהגה ישראל במאות אלפי היהודים שגורשו מארצות ערב באותה תקופה. תחת זאת, מצרים הותירה את הפליטים מסוגרים במה שהפך לרצועת עזה. מחנות פליטים, כמו זה שבו נולד סינוואר, נבנו ומעולם לא פורקו.
תוכניתו של הגוש הערבי באו"ם לא הייתה ליישב מחדש את הפליטים הפלסטינים ולעזור להם להמשיך בחייהם, כפי שהאו"ם מנסה לעשות למען פליטים אחרים. ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי ושגריר ארצות הברית באו"ם, אמר לנו שהפליטים הפלסטינים בעזה "נוצלו על ידי מדינות ערב הרדיקליות בשנות ה 50 וה 60. הן רצו להשתמש בהם כטריז לדחיקת ישראל לים", אמר. "בשונה מכל אוכלוסיית פליטים אחרת מאז 1945, הפכו אותם לפליטים לדורות". מצרים הותירה את הפלסטינים בעזה לכודים ומתבוססים בתבוסתם כצבא מילואים של עקורים. במלחמת ששת הימים, כוחות ישראליים כבשו את עזה מידי מצרים. בשנים 1978 1979, מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל, אבל הסכסוך הישראלי פלסטיני נותר ללא פתרון.
בסביבה זו, בתחילת שנות ה 80, השלים סינוואר תואר בלימודים ערביים באוניברסיטה האסלאמית בעזה. האוניברסיטה, שהוקמה ב 1978 תחת שלטון ישראלי, הפכה לחממה לפעילות אנטי ישראלית ואסלאמיסטית. סינוואר הצטרף לפעילות האחים המוסלמים, הארגון האסלאמיסטי המרכזי, ונעצר לראשונה על ידי ישראל ב 1982. תקופת המאסר העניקה לו זמן להכיר פעילים פלסטינים אחרים, ובהם סלאח שחאדה, שלימים יהפוך למהנדס המטענים האגדי של חמאס.
ב 1987 נמנה סינוואר עם מייסדי חמאס, שלוחה של האחים המוסלמים בעזה. בהמשך הוא הקים את מנגנון ביטחון הפנים של חמאס, שעסק במודיעין מסכל במטרה לתפוס ולהרוג פלסטינים שנחשדו בריגול למען ישראל או ב"שיתוף פעולה" עמה. הוא נודע באכזריותו כלפי בני עמו. נראה כי תקופה זו השפיעה על סינוואר להקפיד על ביטחון שדה ומידור כיצד למנוע דליפת מידע על פיגועים עתידיים לאויב גורם מרכזי בהצלחת הפלישה ב 7 באוקטובר.
ב 1989 נידון סינוואר לארבעה מאסרי עולם בגין תכנון חטיפתם והריגתם של שני חיילים ישראלים וארבעה פלסטינים שאותם האשים בשיתוף פעולה עם ישראל ושלפחות אחד מהם הודה סינוואר כי הרג במו ידיו.
מטרת העל של חמאס, המפורטת באמנתו ומוצהרת שוב ושוב, היא השמדתה המוחלטת של ישראל והחלפתה בשלטון אסלאמי בדרך להקמת ח'ליפות עולמית. המלחמה נגד ישראל מקבלת משמעות תיאולוגית מיוחדת עבור חמאס כחלק מהג'יהאד נגד היהודים, שאמור להגיע לשיאו בהשמדתם ביום הדין. בדרך זו חמאס ממזג את הזרמים העמוקים של הלאומיות הפלסטינית עם מגמות אסלאמיות גלובליות, אלימות ורחבות יותר. כחלק מהתנועות הרחבות הללו, הוא מתמקד בהרג ישראלים בכל דרך אפשרית.
ד"ר יובל ביטון, רופא שיניים בשירות בתי הסוהר, הציל את חייו של סינוואר כשאבחן גידול במוחו בזמן שהיה אפשר לטפל בו. באותה תקופה, ביטון בילה מאות שעות בשיחות עם סינוואר, בין היתר על המחיר של אסטרטגיית חמאס. "אמרתי לסינוואר, 'תגיד לי, האם שחרור של 100 אסירים [פלסטינים] מצדיק את מותם של 10,000 חפים מפשע?'" סיפר רופא השיניים. לדברי ביטון, סינוואר השיב: "זה שווה גם 100 אלף".
סינוואר, ששוחרר בעסקת שליט ב 2011, בילה 22 שנים בכלא, שבמהלכן טענו הרשויות הישראליות כי הצליח בדרך כלשהי לחשוף משתפי פעולה נוספים והורה לאסירים אחרים להרוג אותם ולבתר את גופותיהם.
לאחר שחרורו חזר סינוואר לפעילות בחמאס והתקדם בסולם הדרגות. אולם ב 2017, כשקיבל לידיו את הנהגת חמאס בעזה, היה זה בצילו של קודמו איסמעיל הנייה, שהפך למנהיג העולמי של חמאס. הצעד המשמעותי הראשון של סינוואר ב 2018 היה לארגן צעדות מחאה משולבות בהתקפות אלימות על גדר הגבול של ישראל עם עזה.
מאותה עת ועד 7 באוקטובר, המודיעין הישראלי ראה בסינוואר דמות חלשה יחסית. ההערכה הייתה שהוא מעוניין להימנע מסבבי העימות המתמשכים עם ישראל, שהביאו למותם של רבים בהנהגת הג'יהאד האסלאמי, ארגון טרור נוסף שפעל בעזה בתמיכת איראן. המודיעין הישראלי העריך שסינוואר רצה להרחיק את עצמו מכך ולהישאר השליט הפרגמטי יחסית של עזה, במקום לפתוח במלחמות גדולות ולסכן את עצמו.
אבל לסינוואר היו תוכניות שאפתניות יותר. ב 2019 הוא כבר היה מוכן עקרונית להתחיל לקדם פלישה המונית, כפי שיתברר לימים לאגף המודיעין של צה"ל, אך ייתכן שפרוץ מגפת הקורונה בתחילת 2020 עיכב אותו. חמאס התייחס למגפת הקורונה במלוא הרצינות והחזיק רבים מכוחותיו בבידוד כדי למנוע הדבקה. הדבר הקשה עליו לתכנן את המבצע ולהתאמן לקראתו.
אולם זמן לא רב לאחר סבב הלחימה בן 11 הימים של חמאס עם ישראל במאי 2021 מבצע "שומר החומות" החלו סינוואר ומפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, לפעול ביתר שאת לתרגום יעדיהם השאפתניים לתוכניות ולתרגילים צבאיים קונקרטיים. כפי שעלי ברכה, ראש המחלקה לקשרי חוץ של חמאס שישבה בביירות, הסביר ב 8 באוקטובר 2023, חמאס שיטה בישראל. "גרמנו להם לחשוב שחמאס עסוק בניהול עזה ושהוא רוצה להתמקד ב 2.5 מיליון הפלסטינים", אמר לטלוויזיה הלבנונית.
איננו יודעים אם סינוואר החליט סופית על הפלישה ההמונית לאחר העימות של חמאס עם ישראל במאי 2021, או רק לאחר שצפה במשבר הרפורמה המשפטית בישראל ב 2023. ראש השב"כ רונן בר גם האשים את נתניהו בתרומה להתגרות בחמאס בכך שאפשר את הסלמתן של מחלוקות מיותרות בעניין הר הבית ומסגד אל אקצא בירושלים. מנגד, ראש הממשלה ובכירים אחרים בקואליציה טענו שזה היה רק עלה תאנה לאלימות של חמאס וכי מספר קטן של יהודים המתפללים באתר הקדוש ביותר ליהדות אינו סיבה מוצדקת לפתיחה במלחמה. המחבלים כינו את מתקפת 7 באוקטובר "מבול אל אקצא", מטאפורה לשיטפון של פולשים לתוך ישראל ובסופו של דבר לעבר מסגד אל אקצא, אף על פי שבפועל הם כלל לא הצליחו להתקרב לירושלים.
כך או אחרת, מבצע שומר החומות הפיח בחמאס את האמונה שיש בכוחו להשמיד את ישראל. חמאס הצליח להצית מהומות אלימות בקרב חלק מערביי ישראל וכן בקרב פלסטינים בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. חיזבאללה הצטרף אף הוא לאותו עימות הוא שיגר טילים לישראל ובכך הגדיל את הסיכון למלחמה דו חזיתית נגד ישראל בעוד היא מתמודדת עם מהומות מבית. חמאס הבין שזה עשוי להיות שילוב רב עוצמה.
אולם ישראל פירשה לא נכון את חמאס. המטכ"ל ונתניהו הגיעו למסקנה השגויה שהמבצע ב 2021 הוכיח למחבלים באיזו עוצמה ומהירות הם עלולים להיפגע מהסגנון החדש של לוחמה מבוססת בינה מלאכותית של צה"ל, שהשתמשה באלגוריתמים מתוחכמים כדי לייצר בנק מטרות דיגיטלי גדול להפצצות מהאוויר. חמאס ניסה לפלוש לדרום ישראל בהיקפים קטנים כמה פעמים במהלך המבצע, אבל השילוב של כוחות צה"ל וחיישנים מתקדמים לאורך הגבול סיכל אותם בקלות. המערכת הוכיחה את עצמה ומקבלי ההחלטות הבכירים בישראל העריכו שחמאס למד את הלקח.
ואז, באוגוסט 2022 ובמאי 2023, הג'יהאד האסלאמי נלחם בישראל לבדו מבסיסו בעזה. חמאס ישב על הגדר בעימותים אלה, דבר שגרם לו לאבד מיוקרתו הן בקרב לוחמיו והן ברחבי עזה, בעוד מעמדו של הג'יהאד האסלאמי התחזק. כפי שישראל ראתה זאת באותה עת, חמאס בחר להתמקד במעמדו בתוך עזה ולא בחרחור מלחמה עם ישראל.
בהיותם משוכנעים שאינם עומדים בפני סכנה מיידית מצד אויבים חיצוניים, הישראלים בילו את שנת 2023 בשיסוע החברה סביב מחלוקת פנימית: הרפורמה המשפטית. מתנגדיה ראו בה ניסיון של הימין למוטט את הרשות השופטת ולהנהיג שלטון בלתי מרוסן כדי לעצב מחדש את ישראל או מהלך בוטה שנועד לעזור לנתניהו להיחלץ מאישומי השחיתות המרחפים מעליו. תומכיה ראו בה צעד מתקן בעקבות "המהפכה השיפוטית" בת עשרות השנים ששחררה את בית המשפט העליון מכל המגבלות המקובלות במשטר דמוקרטי.
כמעט כל הישראלים מסכימים שהמאבק הפנימי יצא משליטה, החליש את צה"ל והזיק לדימוי של ישראל בקרב יריביה. אם חולשה מזמינה תוקפנות, הרי שיש ממש בהאשמות של גלנט, גנץ וצמרת צה"ל והשב"כ, שטענו כי קידום הרפורמה המשפטית על ידי ממשלת נתניהו עודד את החמאס לתקוף. בזמן שהוויכוח הציבורי הגיע לנקודת רתיחה, יותר מ 10,000 אנשי מילואים הודיעו בפומבי כי יפסיקו להתייצב לשירות עד שהרפורמה תיזנח. ייתכן שאויבי ישראל האמינו להם. כשמתקפת חמאס הגיעה, ישראל הייתה בשיא קיטובה. ממשלתה הייתה לא פופולרית ופגיעה מבחינה פוליטית, ומולה ניצבה תנועת מחאה רחבה, מאורגנת ונחושה נקודת פתיחה גרועה מאוד לכניסה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה.
יהיה הזרז הסופי אשר יהיה, אין ספק ש 7 באוקטובר היה חלק מתכנון סבלני, מחושב וארוך טווח. השאלה הפתוחה היחידה הייתה מתי לפתוח במתקפת הפתע.
עד מרס 2022, סינוואר וקבוצה קטנה של בכירי חמאס כבר פיתחו תוכניות טקטיות לפלישה, שנקראה מבצע "חומות יריחו", וגייסו את תמיכתם של אחדים ממנהיגי חיזבאללה וכוח קודס של איראן. סינוואר אף התרשם שהשיג את הבטחתו של חסן נסראללה לפתוח חזית שנייה בלבנון, דבר שהיה עשוי לפצל את כוחותיה של ישראל ולהכניס למערכה את הציר הרחב יותר של שלוחים איראניים. המודיעין הישראלי גילה את תוכניתו של חמאס, אבל ראה בה פנטזיה ותו לא.
תוכניתו של סינוואר גילתה אדישות צוננת לגורל האוכלוסייה האזרחית שלו עצמו. הוא האמין שבין אם ינצח או יפסיד, חמאס יצא כשידו על העליונה מבחינה פסיכולוגית. מכיוון שסבילותם של הישראלים לאבידות נופלת מזו של הפלסטינים, האבידות יכאיבו להם יותר. זו הייתה חשיבה אופיינית לחמאס. בריאיון לרשת אל ערביה הסעודית ב 19 באוקטובר 2023, נשאל בכיר החמאס ח'אלד משעל על הסבל שחמאס המיט על אזרחי עזה בכך שפתח במלחמה. "אומות אינן משתחררות בקלות", השיב בביטול. "העם האלג'ירי הקריב שישה מיליון שהידים" כדי לגרש את הצרפתים בשנות ה 50 ותחילת שנות ה 60. התנועה הלאומית הפלסטינית תופסת את עצמה באופן דומה. מתוך תפיסה שגויה של הישראלים כקולוניאליסטים אירופאים שיכולים לשוב למולדתם, חמאס היה שמח ללכת בעקבות הדוגמה של אלג'יריה. בהודעות שנחשפו ב"וול סטריט ג'ורנל", סינוואר מסר לבכירי חמאס אחרים בעיצומה של המלחמה: "הבאנו את הישראלים בדיוק למצב שרצינו". באותו שלב, על פי נתוני חמאס, יותר מ 30 אלף אזרחים ולוחמים עזתים כבר נהרגו במלחמה.
***
ואולם, התוכנית עצמה נשמרה בסוד כמוס.
על פי מקורות זרים, סינוואר, דף, מוחמד סינוואר (אחיו וסגנו של יחיא), איש סודו של סינוואר רוחי מושתהא ואיש סודו של דף איימן נופל נפגשו פיזית כדי לתכנן את פלישת 7 באוקטובר. כמה אנשים נוספים הוכנסו בסוד התוכנית, אבל הרשימה של אלה שידעו את הפרטים המדויקים לא כללה אפילו את המנהיג הרשמי של חמאס, הנייה, ואת סגנו סאלח אל עארורי, שחיו בקטר ובלבנון ועסקו בגיוס כספים ובניהול הבריתות הבינלאומיות של הארגון. מטעמי מידור, הרשימה לא כללה אפילו את רוב חמשת מפקדי החטיבות של חמאס ואף לא אחד מ 24 מפקדי הגדודים שלו.
מפקדי החטיבות שהושארו מחוץ למעגל למדו על הפלישה רק כשלושה ימים לפניה, וגם אז לא נמסר להם העיתוי. בהדרגה, לקראת מועד הפלישה, החלו מפקדי החטיבות ליידע את מפקדי הגדודים שלהם, אם כי גם הפעם העיתוי נותר חסוי.
באותם ימים אחרונים, איימן סיאם, מפקד מערך הרקטות של חמאס, הוכנס בסוד התוכנית וקיבל פקודה להיערך לשיגור מספר עצום של רקטות בו זמנית, אבל עדיין ללא מועד מדויק. רק ב 6 באוקטובר, יום לפני הפלישה, החליטו בכירי חמאס שהרגע הטוב ביותר לתקוף יהיה מוקדם בבוקר שמחת תורה.
אף על פי שישנם תקדימים לא מעטים להתקפות ערביות בחגים יהודיים המפורסמת שבהן היא מלחמת יום הכיפורים צה"ל הוציא רבים מכוחותיו לחופשת חג. חיילים ישראלים הלכו לחגוג את החג בבתיהם ורבים מהמוצבים הצבאיים בקרבת עזה היו מאוישים ב 40% בלבד מהתקן. מתוך שאננות קיצונית, מחצית מהכוח הסדיר של צה"ל באזור היה בחופשה. מספר הלוחמים בגבול עזה עמד על כ 600, כ 0.1% מ 500 אלף חיילי ישראל, ולא היה קו הגנה שני שניתן להסתמך עליו במקרה שהקו הקדמי ייפרץ. אמ"ן קבע כי תגבור הכוחות בגבול יהיה בגדר בזבוז משאבים.
הפיקוד העליון של חמאס שיתף לבסוף את מפקדי השטח הבכירים שלו בסביבות חצות, במעבר מ 6 באוקטובר ל 7 באוקטובר.
ואז, בשעות שלפני ההתקפה, דף כמעט ביטל אותה. הוא התקשה להאמין שהמוכנות של ישראל כה נמוכה והגנתה על גבולה כה רופפת וחשש שהיא טומנת מלכודת. ככלות הכול, ישראל ידעה על הרעיון הכללי של חמאס להציף את הגבול בהסתערות המונית. היא אפילו הניחה את ידה על תוכנית "חומות יריחו" של חמאס ב 2022, אך פטרה אותה כבלתי מציאותית. באותה שנה שידר חמאס גם סדרת טלוויזיה שהמחיזה התקפה כזו לכיבוש בסיסים צבאיים ויישובים ישראליים סמוכים. חמאס פרסם סרטונים דומים ב 2023.
האם ישראל לא הבחינה ביום שלם של תרגול "חומות יריחו" שחמאס קיים ביולי 2023? או בתרגילים הגדודיים שערך פעמיים בשבוע, בהשתתפות 600 עד 800 איש, לקראת 7 באוקטובר?
לאמיתו של דבר, הישראלים הבחינו בתרגילים הללו, אך החששות שמדובר בהכנות לפעולה קרובה נתקלו בהתעלמות בדרגים שונים בשרשרת הפיקוד. שום פעולה לא ננקטה. התרעתה של נגדת מודיעין ביחידת העילית 8200 נתקלה בהתעלמות. התצפיתניות של צה"ל דיווחו במשך חודשים על סימני הכנה לתקיפה רחבת היקף של חמאס, אבל התרעותיהן נחשבו להיסטריות על ידי הממונים עליהן, רובם גברים. האם החיילות הכפופות להם לא ידעו שחמאס מורתע? האם לא הבינו את המשמעות של החלטת חמאס שלא להתערב בעימותים בין ישראל לג'יהאד האסלאמי? חמאס הצליח להרדים את ישראל.
כן, זה היה בלתי נתפס שישראל יכולה להיות כה מופתעת, שניתן לשטות בה עד כדי כך. אבל זה מה שדף ראה לנגד עיניו בבוקר 7 באוקטובר. לבסוף, הוא נתן את הפקודה. כ 70 מפקדי שטח בכירים של חמאס החלו לכנס את כוחותיהם רק בשעות הבוקר המוקדמות, רבים מהם לא לפני 5:30 אבל העיכוב הזה דווקא פעל לטובת הארגון. למרבה האירוניה, כל הפגישות של ראשי הצבא והמודיעין הישראלים בין 2:00 ל 4:00 לפנות בוקר התקיימו מוקדם מדי, לפני שכוחות חמאס החלו לנוע בפועל, עובדה שגרמה לישראל להמעיט בחומרת הסכנה.
הבכירים הישראלים התקשו להעלות בדעתם יותר מ"דקירת סיכה" מצד חמאס, אבל תוכניתו של סינוואר הייתה לבצע פלישה כה גרנדיוזית שתזעזע את ישראל עד לשד עצמותיה ותעמיד בסימן שאלה את עצם יכולתה להתקיים כמדינה. הוא ביקש ללכוד את ישראל במלחמה רב חזיתית שוחקת, שתקלע אותה לבידוד בינלאומי. בפגישה של הלשכה המדינית של חמאס ב 2 באוקטובר 2023, שהפרוטוקול שלה נסקר ב"וול סטריט ג'ורנל", אמר סינוואר שהתקווה היא להחיות את החשיבות הדיפלומטית העולמית של חמאס ושל התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא רצה להשיג זאת בדיוק בשעה ש"הנורמליזציה הסעודית ציונית" איימה "לסלול את הדרך לרוב המדינות הערביות והאסלאמיות ללכת בעקבותיה". כדי לסכל זאת נדרשה "פעולה יוצאת דופן", אמר לעמיתיו בחמאס.
***
איפה היה המודיעין הישראלי בכל הסיפור הזה? הוא נעדר. וגם לא הייתה זו ההחמצה הראשונה שלו. אמ"ן לא זיהה לפחות שלוש תוכניות לפלישה המונית שחמאס ביטל לבסוף. תוכניות אלה, שכמעט יצאו לפועל, כוונו לאפריל 2022, אוקטובר 2022 ואפריל 2023, אבל ישראל למדה עליהן רק במהלך המלחמה הנוכחית באמצעות תפיסת מסמכים וחקירת שבויי חמאס.
לפני 7 באוקטובר, ישראל לא חיפשה פלישות המוניות ולא זיהתה אותן. תחקירי צה"ל על כישלון 7 באוקטובר הראו שמערכת הביטחון והממסד הפוליטי של ישראל האמינו במשך עשור או יותר שחמאס מורתע לחלוטין. מקורות באמ"ן אומרים שרבים מהאנליסטים ומקציני האיסוף שלהם הוכשרו להתעמק בפרטי הפרטים של תמונת מודיעין, אך איבדו את היכולת לעקוב אחר תוכנית ארוכת טווח. אחד הישראלים הבודדים שחזו מלחמה זו היה יגאל כרמון, קצין מודיעין בדימוס ונשיא המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י), העוקב אחר התקשורת הגלויה של חמאס. "הם אמרו הכול. הם לא השמיטו דבר", אמר לנו לאחר מכן. הוא פרסם את הסרטונים שבהם תיעד חמאס את תרגילי הפלישה לישראל.
אבל חמאס תמיד מאיים במלחמה, ורוב הזמן איומיו מסתכמים בלא כלום. "אם הם מפרסמים זאת הרבה פעמים, זה אומר שאפשר להתעלם מכך?" הוא שואל בתגובה לטענה זו. "אני אומר בדיוק ההפך. אם הם מפרסמים זאת הרבה פעמים, פירושו שהם מתכוונים לזה ושאסור להתעלם מכך".
ישראל עשתה את ההפך. כשצה"ל השיג עותק של תוכנית "חומות יריחו" של חמאס לפלישה לישראל במרס 2022, רק הנגדת ו', נגדת מודיעין זוטרה ביחידה 8200, טרחה להתריע על הסכנה. ו' עקבה אחר תרגילים ותעבורת קשר בין כוחות חמאס שונים, שדיברו על הרג כל התושבים ביישובים ספציפיים בדרום. הם דיברו על כוחות פלישה גדולים בהרבה מכפי שישראל צפתה אפילו בתרחישים הגרועים ביותר.
ו' החלה להתריע על פלישה המונית ב 2022, אך זו לא התממשה. צה"ל לא הבין עד כמה חמאס היה קרוב לביצועה באותה עת, ולכן התרעותיה של ו' נתפסו על ידי רוב עמיתיה ומפקדיה כמלודרמטיות. נכון, חמאס ניסח תוכנית, אבל היא הייתה דמיונית. הוא לעולם לא יצליח לבצע אותה. הוא אפילו לא ינסה. המפקד הישיר של ו' במודיעין אוגדת עזה, סא"ל א', זלזל באזהרותיה והתעקש שפלישה גדולה של חמאס היא פנטזיה שאינה ראויה להתייחסות רצינית עד כדי כך, שמעולם לא טרח להעביר בצורה מסודרת את התרעותיה של ו' לדרגים הבכירים ביותר באמ"ן או למקבלי ההחלטות בדרג המדיני.
לפי אמ"ן, ו' מעולם לא סיפקה עיתוי מדויק לפלישה כזו. בעוד ו' המשיכה להזהיר מפני אסון, תחקירי צה"ל מצאו שהיא לא "הפכה שולחנות" כדי להדגיש את מיידיות הסכנה. בעקבות פגישה בספטמבר 2023 נשלחו כמה מיילים לגורמים בכירים יותר, והיא וסא"ל א' סיכמו ביניהם להמשיך לדון בנושא בפורומים עתידיים מתישהו אחרי 7 באוקטובר.
כדי להגן על עצמם מביקורת אחרי 7 באוקטובר, יחידה 8200 וגורמים אחרים בצה"ל ציינו שהם דווקא הזהירו מפני סכנה פוטנציאלית באפריל 2023. ואולם, היות וחמאס לא תקף באותו זמן, הדבר נתפס בצה"ל כאזעקת שווא ובזבוז משאבים. כיום לאור מידע נוסף שנרכש במהלך המלחמה, אמ"ן רואה את תקרית אפריל 2023 באור שונה. הפלישה הייתה אז קרובה מאוד להתממש.
יש סיבה טובה לכך שאמ"ן הסתמך במידה כה רבה על הערכת כוונות במקום על העובדות בשטח. ב 2012 החליטה ממשלת ישראל להפסיק את איסוף המודיעין האנושי (יומינט) בעזה. חסל סדר מרגלים. יחידת העילית 504, המוסד זוטא של צה"ל, הוגבלה לעיסוק בחלק ממודיעין האותות (סיגינט) בעזה, ככל הנראה כדי לקלוט תשדורות. רק השב"כ נותר לרגל בעזה. מעתה ואילך לא תהיה עבודה כפולה או תחרות על סמכויות בין הגופים השונים, אבל אם השב"כ ייכשל, ישראל תיוותר באפלה.
בהמשך המלחמה התברר הניגוד העצום בין החדירה המודיעינית המדהימה של ישראל לחיזבאללה בלבנון, שהיא באחריות המוסד, לבין עיוורונה המדהים לא פחות בעזה, שהיא באחריות השב"כ, והועלו שאלות קשות בנוגע לזה האחרון.
ראשית, מה קרה לרשתות הריגול של השב"כ בעזה ב 2023? מקורות מודיעין מסוימים טוענים שהארגון איבד את רוב המרגלים שלו בעזה בפעולות המודיעין המסכל של חמאס.
מקורות מודיעין אחרים אמרו שלפני המלחמה, לשב"כ עדיין היו מקורות רבים בעזה, ושלפחות אחד מהם שיטה באופן פעיל במפעיליו הישראלים והביאם לידי שאננות. מקורות אחרים בעזה לא היו בכירים מספיק כדי לדעת על הפלישה. כך או כך, לקראת 7 באוקטובר, מערכת הביטחון הישראלית הסתמכה בעיקר על אמצעי ריגול אלקטרוניים. אף על פי שעזה נמצאת ממש מעבר לגדר, ישראל השלימה עם כך שלא יהיה לה עוד מספיק מודיעין אנושי כדי לקבל תמונת מצב עדכנית. הטכנולוגיה תגשר על הפער.
אולם ב 2023 חמאס כבר ידע היכן הוא חשוף מודיעינית והשאיר במכוון עקבות מטעים שרמזו כי הוא מורתע מלפתוח במלחמה. הדבר הותיר את ישראל באפלה גם מבחינה קונספטואלית. בהיותו מוגבל במקורותיו, המודיעין הישראלי נכשל במשימתו החשובה ביותר. הוא לא הצליח לספק לקובעי המדיניות התרעה ברורה למלחמה מבעוד מועד.
איש לא העיר את ראש הממשלה או את שר הביטחון עד שההתקפה החלה וכבר לא היה סיכוי למנוע אותה. "הם העירו אותי ב 6:29 בבוקר", אמר לנו נתניהו, רותח מזעם גם יותר משנה לאחר מכן. "6:29!" הוא השתמש בכך כדי לתקוף את מערכת הביטחון, אף על פי שהמזכיר הצבאי שלו עצמו נמנע מלהעיר אותו לאחר שקיבל שיחה מהשב"כ ב 6:13. איש אפילו לא הזכיר את תוכנית "חומות יריחו" לרמטכ"ל הלוי בליל 6 באוקטובר, בבוקר 7 באוקטובר, או בכל מועד רלוונטי אחר. רק שבועות לאחר הפלישה למד הלוי על התוכנית, אף על פי שאמ"ן החזיק בעותק שלה עוד במרס 2022.
***
על אף כל זאת, היה ניתן למנוע את האסון ערב מתקפת חמאס, כאשר יחידה 8200 האגדית הבחינה במאות כרטיסי סים ישראליים מופעלים בעזה. בשעה 21:00 ב 6 באוקטובר, קצין המודיעין של אוגדת עזה ומפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן עודכנו בכך. בהמשך הלילה הופעלו כרטיסי סים נוספים בכמה גלים. זו הייתה צריכה להיות נורת אזהרה בוהקת על סערה ממשמשת ובאה, אבל המודיעין הישראלי לא רצה לפעול בפזיזות ולסכן את מקורותיו. בניסיון "ללכת על בטוח", בפועל הוא נטל סיכון עצום, רק משום שהיה שבוי בקונספציה רעיונית נוקשה.
בין 21:00 ל 23:30 התנהלה תקשורת ענפה בין אוגדת עזה, פיקוד הדרום והשב"כ בנוגע להתפתחות הזאת. לכאורה לא היה אמור להיות ספק שחמאס זקוק לכרטיסי סים ישראליים כה רבים רק אם הוא עומד לשגר כוח גדול אל מעבר לגבול, אבל גורמי המודיעין הרגיעו את המפקדים בהסבירם שמקרים כאלה כבר קרו בעבר בלי שהובילו לאיום ממשי כלשהו.
ב 23:30 הופיעו סימנים מסווגים, עדיין אסורים לפרסום, שהגבירו את הביטחון בכך שכרטיסי הסים אינם מעידים אלא על תרגיל צבאי של חמאס. בסביבות חצות, פינקלמן וקצין המודיעין של פיקוד הדרום, אל"מ א', קיימו דיון מפורט על שלושה תרחישים שעשויים להסביר את פעילות כרטיסי הסים. הם הגיעו למסקנה שזה עשוי להיות תרגיל צבאי, סוג כלשהו של מהלך התקפי לא ברור אך לא רציני במיוחד, או, בתרחיש הגרוע ביותר, ניסיון מקומי לחדור לישראל בשתיים עד שמונה נקודות בגבול, בהשתתפות כמה עשרות לוחמי חמאס לכל היותר. הם קבעו לקיים הערכת מצב רחבה ומעמיקה יותר ב 10:00 בבוקר המחרת, 7 באוקטובר. העניין סובל דיחוי.
תחושת חוסר הדחיפות באותן שעות לא הייתה משוללת יסוד: אף אחד מכוחות חמאס טרם נערך לפלישה. הם עשו זאת הרבה יותר מאוחר, קרוב ל 4:30 ו 5:30 בבוקר. במובן מסוים, המודיעין הישראלי גיבש את מסקנותיו מוקדם מדי.
בין 2:00 ל 3:00 לפנות בוקר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי העיר אותו והחל לעדכנו במתרחש. הלוי קם ממיטתו ונכנס לחדר העבודה שלו כדי לנסות להיות ערני ככל האפשר. בעודו מנומנם, הוא רשם הערות כדי לארגן את מחשבותיו. "אסור לנו לשכנע את עצמנו שזה שום דבר", כתב לעצמו בהערה מצמררת בדיעבד. הוא הורה להעלות כטב"מים נוספים לאוויר ולהגביר את איסוף המודיעין. הוא גם הורה לעוזרו לעדכן את חיל האוויר, אבל פקודותיו לא הדגישו את הדחיפות ועוזרו מסר אותן רק לקצין התורן בחיל האוויר, לא למפקד החיל תומר בר.
בין 3:00 ל 4:00 לפנות בוקר, ראש אגף המבצעים בצה"ל עודד בסיוק וסגנו הבכיר שלומי בינדר קיימו דיון משלהם עם השב"כ והורו להעלות לאוויר כמה כטב"מים נוספים. עם זאת, הם ציינו שההיקף צריך להיות מוגבל, כדי לא "לשרוף מקורות" ולחשוף שיטות פעולה מודיעיניות.
בין 3:10 ל 3:30 לפנות בוקר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמית סער ומפקד יחידה 8200 יוסי שריאל עודכנו לראשונה במצב. ראש אמ"ן אהרון חליוה היה בחופשה. איש מן הבכירים הללו לא נקט צעדים יזומים כלשהם. הרמטכ"ל הורה למפקד פיקוד הדרום לעדכן אותו, אבל פינקלמן עצמו היה עסוק בקבלת עדכון מכמה קציני אמ"ן ושב"כ. העדכון של הלוי התעכב עד 4:00 לפנות בוקר, עיכוב שרק חיזק את תחושת היעדר הדחיפות.
ראש לשכתו של הלוי עדכן את בסיוק שהרמטכ"ל ופינקלמן ישוחחו ב 4:00, ובסיוק החליט על דעת עצמו להצטרף לשיחה. ב 3:30 השב"כ הוציא התרעה ולפיה ייתכן שחמאס ינסה לבצע חדירה קטנה ומקומית של הגבול, אך הדגיש כי נכון לאותו רגע נראה שכוחות חמאס עדיין נמצאים בעמדותיהם הרגילות.
בסביבות השעה 4:00 קיים הלוי את הפגישה הווירטואלית עם פינקלמן, בסיוק וכמה קצינים נוספים, חלקם מגופי המודיעין. חשוב לציין שהלוי לא דרש שראש אמ"ן חליוה יוקפץ מחופשתו, ועוזריו של חליוה, שידעו על כרטיסי הסים, אף הם שוב לא ראו לנכון להעיר את חליוה. הלוי גם לא דרש שמפקד חיל האוויר ישתתף.
יתרה מכך, הלוי לא ראה לנכון להעיר את גלנט או את נתניהו. מאוחר יותר אמרו שניהם שאילו היו מעירים אותם, ייתכן שהיו מייעצים לנקוט צעדי הגנה נוספים. מתברר שראש השב"כ רונן בר דווקא הורה לעוזרו ליידע את לשכת נתניהו ב 5:15, אך הדבר נעשה רק שעה לאחר מכן, ב 6:13, 16 דקות לפני שחמאס פתח בפלישה. במהלך הזמן הזה, מזכירו הצבאי של נתניהו, אבי גיל, בחר שלא להעיר אותו, בהאמינו כמו כל האחרים שלא נשקפת סכנה גדולה ומיידית.
הלוי הוסיף להתמקד בהימנעות מנקיטת פעולות גלויות מדי, מחשש שחמאס יבין שצה"ל חדר לכרטיסי הסים שלו. הוא הורה על כמה שינויים מינוריים: העברת כלי טיס אחד לדרום ואיסוף מודיעין באמצעות כטב"מים בנוגע לתנועות חשודות באזור עזה. באופן בלתי מוסבר, פקודיו התעכבו בביצוע פקודתו ובשעה שהחלה הפלישה היא כלל לא יצאה לפועל.
בשלב מסוים השב"כ שלח את "צוות טקילה" המובחר, המונה כתריסר לוחמים, לאסוף מודיעין ספציפי יותר בגבול עזה ובמקרה הצורך, לסייע בפגיעה בבכירי חמאס. רבים מחברי הצוות, שהיו בנחיתות מספרית מובהקת, נהרגו בקרב עם מחבלי חמאס. מניין האבידות בקרב היה מן הגדולים שספג השב"כ אי פעם.
בין 4:15 ל 5:40, פינקלמן החזיר את מפקדי החטיבות שלו מחופשת החג. ואולם, על סמך המלצתו של מפקד אוגדת עזה אבי רוזנפלד, הוא לא החזיר את מפקדי הגדודים. צה"ל מצא את עצמו נלחם ללא שדרת הפיקוד המרכזית שלו בשטח.
***
כשחמאס פתח במעשי האיבה ב 6:29 בבוקר 7 באוקטובר, עם כ 3,700 רקטות וכוח פלישה של כ 5,600 איש שפרצו את הגדר ב 119 נקודות שונות והשתלטו על כ 20 יישובים, הבכירים בישראל הוכו בהלם. "זה היה מחדל המוכנות הצבאי החמור ביותר בהיסטוריה", אמר לנו הגנרל פטראוס, לשעבר מפקד פיקוד המרכז של ארצות הברית. צילומי וידיאו מסווגים של בור הפיקוד העליון של צה"ל, שבהם צפינו, מראים שאף אלוף לא נכח בחדר ומפקד המשמרת וסגניו צעקו זה על זה בכאוס מוחלט בשעה שדיווחים על חדירות נקודתיות זרמו פנימה בזה אחר זה. לא הייתה להם תוכנית הגנה כוללת.
שעה שלמה לאחר תחילת הפלישה, בשעה 7:30, הפיקוד העליון של צה"ל ידע רק על 40% מנקודות החדירה. ב 10:00, שלוש וחצי שעות מתחילת הפלישה, ולאחר שמאות ישראלים כבר נהרגו ונחטפו, הפיקוד העליון עדיין ידע רק על כ 60% מנקודות החדירה. רק בסביבות 13:00 החלו ראשי צה"ל לנהל את הגנת המדינה באופן ממשי. בשלב זה, רובם המכריע של החטופים כבר נלקחו לרצועה ורוב הקורבנות הישראלים במקומות הסמוכים לגבול עזה, כגון בארי, כפר עזה, ניר עוז ופסטיבל המוזיקה נובה, כבר נרצחו.
נתניהו, גלנט והלוי יצאו כולם למטה הכללי בקריה בתל אביב והגיעו בסביבות השעה 8:00. גלנט והלוי שוחחו בטלפון בזמן ששניהם עשו דרכם במכוניותיהם לתל אביב. נתניהו קיבל עדכונים ממזכירו הצבאי, שעמד בקשר עם צמרת צה"ל. פקודותיו הראשונות היו לסגור הרמטית את גבולותיה הצפוניים והדרומיים של ישראל, כדי לבלום התקפה אפשרית של חיזבאללה בלבנון ולמנוע מפולשי חמאס להימלט בחזרה לשטח עזה. "זה בבירור לא 'סבב' נוסף של עימות", אמר ראש הממשלה לעמיתיו, לא ההתכתשות הטיפוסית בעזה. "זו הולכת להיות מלחמה ארוכה".
אנו חושפים כעת לראשונה שנתניהו והלוי לא שוחחו ביניהם אלא קרוב לארבע שעות לאחר פרוץ המלחמה. שניהם היו במטה הצבאי, במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, במשך כשעתיים לפני שדיברו זה עם זה. כעת אנו יכולים לגלות שהם שוחחו לבסוף בפגישה שהחלה בין 9:55 ל 10:15 והתקיימה בחדר המצב התת קרקעי של צה"ל.
הלוי ונתניהו הביעו שניהם את תדהמתם לנוכח הישגי חמאס. כמה גורמי ביטחון במטה נראו "חיוורים כסיד". שני המנהיגים היו עדיין שרויים בערפל בנוגע לממדי האסון המתרחש ואף דנו בהיקף גיוס המילואים הדרוש. לבסוף החליט ראש הממשלה על גיוס מלא.
נתניהו חיכה עד שראש הסגל שלו, צחי ברוורמן, יגיע למטה הצבאי כדי לסייע בפגישה עם הלוי. ברוורמן היה מרותק בתחילה לביתו בגלל התרעות צבע אדום. אבל זה אינו תירוץ לכך ששני האנשים החשובים ביותר לביטחון הלאומי לא שוחחו זמן כה רב בעיצומו של משבר. מדוע נתניהו לא רצה לקבל מהרמטכ"ל עדכונים מיידיים, שהיו מאפשרים לו להוביל את המערכה בצורה הטובה ביותר? ומאחר שראש הממשלה לא התקשר, מדוע הלוי מצדו לא התקשר אליו כדי לוודא שהם מתואמים?
אין תשובה טובה לכך. ברור שכל בכירי המדינה היו לא רק המומים, אלא גם התקשו להדביק את קצב השתלשלות האירועים של פלישת חמאס. קריסתה של אוגדת עזה, שמפקדתה הייתה נתונה במצור ומפקדה, תא"ל אבי רוזנפלד, לא הצליח לדווח על היקף המתקפה לאשורו, יחד עם עומס יתר על המערכת כולה כתוצאה ממספרם העצום של מוקדי חדירה נפרדים, הובילו את הצבא להמעיט בהערכת הבעיה בשעות ראשונות אלה. כשנתניהו והלוי נפגשו לבסוף, ראש הממשלה לא יצא מהפגישה עם תמונת מצב שונה מהותית של האירועים בשטח.
כתוצאה מהבלבול, במקרים רבים הפיקוד העליון של צה"ל שלח רק חוליות קטנות של כוחות מיוחדים למוקדי הלחימה ב 7 באוקטובר, בשעה שהיה עליו לפרוס יחידות חי"ר או שריון גדולות. ישראל איבדה רבים ממיטב חייליה שנשלחו לקיבוצים להתמודד עם קומץ מסתננים, אך מצאו את עצמם בנחיתות מספרית מול עשרות או מאות לוחמי חמאס.
קצינים בדרג הביניים בחזית עזה התריעו כבר לפני 7:00 בבוקר שמתרחשת מלחמה בהיקף מלא, אבל מפקדים בדרג גבוה יותר הבינו את חומרת המצב רק שעות לאחר מכן. במהלך פגישתו עם הלוי נתניהו הורה לחיל האוויר למנוע כל חצייה נוספת של גבול עזה. חיל האוויר אמר שהגיע לאותה מסקנה בערך באותו זמן. בסופו של דבר, חיל האוויר אכן עצר לוחמי חמאס נוספים מלפלוש וסייע בחיסולם של רבים מתוך כ 1,500 פולשי חמאס שצה"ל הרג בשטח ישראל. אולם בין אם חיל האוויר פעל לאט מדי, לא הספיק להגיע במהירות הדרושה, או לא ידע כיצד לטפל במצבים שבהם בני ערובה אזרחיים היו מעורבבים עם פולשי חמאס, הוא לא הצליח למנוע את חטיפתם של 251 גברים, נשים וילדים, שחלקם נחטפו עוד לפני שהגיע.
ייאמר לזכותו של נתניהו, שלפני 13:00 הוא פרסם סרטון שבו הודיע לציבור הישראלי שהמדינה במלחמה. אבל רוב החטופים כבר נלקחו ורוב הקורבנות נהרגו. נתניהו, גלנט והלוי לא הופיעו במסיבת עיתונאים בשידור חי במשך זמן רב, והיחיד שדיבר לציבור ולתקשורת ב 7 באוקטובר בשידור חי היה דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי. ראש הממשלה קיבל שיחה מהנשיא ביידן ב 7 באוקטובר והעביר לו מסר שיהפוך למרכיב עיקרי ברטוריקה שלו ושל ישראל בשלבי המלחמה המוקדמים: "חמאס גרוע מדאעש". נוסף על כך הוא ביקש שכוחות אמריקאיים יועברו לאזור כדי להרתיע את חיזבאללה מלתקוף. ב 8 באוקטובר, מזכיר ההגנה אוסטין שיגר את קבוצת התקיפה של נושאת המטוסים ג'רלד ר' פורד למזרח הים התיכון.
אחד מאיתנו, יונה, הבין עד כמה ישראל טעתה בהערכת המצב כשביקר בבארי, אחד מיישובי הגבול הישראליים, ב 11 באוקטובר. ארבעה ימים לאחר הפלישה, דם טרי, שרידי מכוניות ובתים שרופים וסימנים נוספים לטבח היו פזורים ברחבי הקיבוץ, בשעה שפולשי חמאס היו עדיין בקרבת מקום ורקטות התפוצצו ממש מעל לראשו ואילצו אותו להשתטח על הקרקע.
מסוף 2023 ועד לתחילת 2025, לאחר המתנה ארוכה בהרבה מכפי שציפו רוב הישראלים, הלוי, אלוף פיקוד הדרום פינקלמן וסגנו וראש אמ"ן חליוה וסגנו התפטרו כולם. אחרים היו צפויים ללכת בעקבותיהם לאחר הכישלון הצבאי והמודיעיני הישראלי החמור ביותר זה 50 שנה.
***
ראש הממשלה נתניהו מעולם לא צפה תרחיש כזה. הוא סבר שחמאס מוכל ומורתע. גרוע מכך, במשך 16 השנים מאז שחמאס השתלט על עזה, השב"כ, המודיעין הצבאי והרמטכ"לים של ישראל, היו כולם שותפים לאותה טעות.
נתניהו אינו יכול להימנע מהמחשבה שאילו צה"ל היה עושה ולו הכנות בסיסיות, או אילו גופי המודיעין היו מצליחים לראות את מה שהיה ממש מתחת לאפם, היה ניתן לסכל את ההתקפה. ייתכן שזה נכון, אבל האחריות העליונה מוטלת על ראש הממשלה. אף על פי כן, מאוקטובר 2023 ועד נובמבר 2025, הוא נמנע מלדון בכך בפומבי ועיכב חקירה של החלטותיו ובו בזמן לחץ על צה"ל והשב"כ שוב ושוב לחשוף את שגיאותיהם וכישלונותיהם. נתניהו השתמש ברוב הפרלמנטרי שלו כדי לבלום כמה וכמה ניסיונות של האופוזיציה ליזום ועדת חקירה ממלכתית, נוהג מקובל בישראל, שנהנה מתמיכה ציבורית עצומה.
תחילה טען שאין זה ראוי לקיים חקירה כזו בשלבים העצימים ביותר של המלחמה. אבל במרס וביולי 2024, צה"ל והשב"כ החלו להקצות זמן ומשאבים ניכרים לחקירת כישלונותיהם שלהם. בשלב זה, הנימוק של נתניהו לסירוב לכל חקירה של פעולותיו והחלטותיו החל לאבד תמיכה אפילו בקרב רבים מתומכיו, ולכן שינה את גישתו. כעת הוא התנגד לאידיאולוגיה הפוליטית של ה"דיפ סטייט" ושל בית המשפט העליון שיובילו את החקירה, אבל נטה להתעלם מהצעות פשרה והתבצר בדרישתו שמינויים פוליטיים יהיו מעורבים בתהליך. לבסוף, בנובמבר 2025, הוא קידם הקמה של ועדת חקירה, אך כזו שהקואליציה הממשלתית שלו תמנה מחצית מחבריה, או יותר במקרה שהאופוזיציה תסרב לשתף פעולה ולבחור את המחצית האחרת. בפועל, כפי שידע היטב, הדבר יעניק לו שליטה ניכרת על הוועדה שתקום. הצעה זו התעלמה מסקרים שהעידו על 70% תמיכה בוועדת חקירה ממלכתית א פוליטית. נתניהו שילם מחיר פוליטי משמעותי בסוגיה זו, אבל מן הסתם נמוך יותר מכפי שהיה משלם אילו אפשר את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. הוא יודע שהדבר היה עלול להביא את הקריירה הפוליטית שלו לקיצה, שכן סביר להניח שהיה נמצא אחראי לכשלי 7 באוקטובר לא פחות מצה"ל ומהשב"כ. אפילו החקירה הפוליטית שהוא מוכן לאשר נראית מתוזמנת כך שלא תספיק לפרסם הצהרות כלשהן לפני מועד הבחירות, אוקטובר 2026.
מסייעת לנתניהו העובדה שיריביו העיקריים גם הם שקועים עד צוואר בקונספציה האסטרטגית שהופרכה על ידי פלישת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה. כמה מהרמטכ"לים האחרונים הדגישו את הצורך ב"צבא קטן וחכם יותר", המסתמך על כוחות מיוחדים, מודיעין וחיל האוויר. עידן הצבא "הגדול והטיפש" עם הטנקים, הארטילריה והחי"ר הנחוצים לניהול מלחמות קרקעיות גדולות במספר חזיתות נחשב לנחלת העבר. גנץ ושותפו הפוליטי איזנקוט שניהם תמכו בגישה זו בתקופת כהונתם כרמטכ"לים, דבר שהעמיד את ישראל בעמדת נחיתות במלחמה זו. כפי שאמר גנץ למראיין ב 2018: "אני אומר חד משמעית שהעדפתי את הסייבר והמודיעין על פני החי"ר והשריון [...] בניגוד לאיום של פלישה קרקעית, איום הסייבר הוא מציאותי".
בדומה לנתניהו, איזנקוט, כרמטכ"ל, שיבח את המעבר לגדר טכנולוגית מתוחכמת בגבול עזה, שעלתה מיליארדים. הם אמרו שהיא סוגרת את הדלת בפני חמאס, שישראל תבחין בו הרבה לפני שיתקרב ושלא יוכל לפרוץ את הגבול, מעל לקרקע או מתחתיה. ראש הממשלה, הקבינט, הצבא, גופי המודיעין והאופוזיציה לקו כולם באותו עיוורון.
***
אף על פי כן, למה להשאיר ארגון ג'יהאדיסטי חמוש ושלוח של איראן, שנשבע להשמיד את ישראל, בעמדה שבה המזל עלול יום אחד לשחק לידיו? הטעות המקורית של ישראל במקרה זה הייתה לאפשר לחמאס לשלוט בישות מדינתית על גבולה מלכתחילה. מטבע הדברים, הדבר נבע משאיפה לשקט ושלווה.
שנים של משא ומתן לשלום, מ 1993 ואילך, לא הביאו לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. לאחר קריסתו של סבב השיחות בקמפ דיוויד בשנת 2000, הפלסטינים פתחו באינתיפאדה השנייה (2000 2005), שהובילה לתגובה ישראלית חריפה שנמשכה שנים. ניתן לטעון שהניסיון של אותן שנים היה צריך ללמד את הישראלים שאת חמאס אי אפשר "להכיל".
ב 2005, אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, מאס בפיגועי הטרור נגד חיילים ואזרחים ישראלים בעזה ובגינויים הבינלאומיים הכרוכים בשמירה על השליטה הביטחונית. הפיגועים והגינויים גם יחד החמירו משעה שישראל החלה לסגת מהעיר עזה ב 1994. שרון החליט שישראל תיסוג כעת מהרצועה לחלוטין. יותר מ 8,000 ישראלים פונו בכוח מעזה על ידי צה"ל ולפלסטינים הוענקה שליטה מלאה. ניתנה להם הזדמנות לבנות לעצמם עתיד טוב יותר בעזה.
ואולם, התוכנית השתבשה כשחמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב 2006 וביצע הפיכה ב 2007, תוך שהוא דוחק מעזה את יריביו הפלסטינים ממפלגת פת"ח המתונה יותר בכוח הזרוע. פת"ח, שישראל ציפתה שירסן את חמאס, מצא את עצמו בנחיתות אלקטורלית וצבאית. לפתע, ישראל עמדה מול אויב קיצוני הרבה יותר השולט בישות ריבונית. אולם המערב לחץ על ישראל שלא לחזור למלחמה ולשליטה בעזה. אולי האחריות השלטונית תוביל את חמאס להתמתנות. התקפות רקטות על ישראל התקבלו בסובלנות הולכת וגוברת, במיוחד כשהן כוונו "רק" ליישובים הישראליים הקטנים הסמוכים לגבול.
עד כמה שהדבר נשמע מטורף כעת, ישראל התרגלה לנחלה הג'יהאדיסטית השכנה. מדי פעם, כשירי הרקטות יצא משליטה, או כשהג'יהאדיסטים חפרו מנהרות לתוך ישראל כדי לבצע חטיפה, התחוללה מלחמה קטנה במחיר דיפלומטי נסבל, במטרה להרתיע את חמאס. ממשלות ישראל ראש הממשלה מהמרכז שמאל אהוד אולמרט (2007 2009), ראש הממשלה מהימין בנימין נתניהו (2009 2021, 2022 היום) וראש הממשלה מהמרכז נפתלי בנט (2021 2022) החליטו לבודד, להכיל ולהרתיע את חמאס, אך לא להפילו מהשלטון. ככלות הכול, כמה נזק היה חמאס מסוגל לחולל מעזה?
עם הזמן נתניהו הרחיק לכת עוד יותר. חמאס פתח במלחמה עם ישראל ב 2014 לאחר שפת"ח ביהודה ושומרון הטיל מצור כלכלי על חמאס וארגון הטרור העזתי נותר ללא מקורות מימון. כדי להימנע מלתת לחמאס להיכנס שוב למצב כלכלי מסוכן כזה, בעקבות המלחמה ישראל אפשרה לקטר להזרים לחמאס מיליוני דולרים באופן סדיר.
בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, תשלומים אלה הפכו למוקד ביקורת מרכזי נגד ישראל. הם שירתו את הטענה שהישראלים, קורבנות הטבח, צריכים בעצם להאשים רק את עצמם, לא את הפלסטינים. בקרב חובבי הקונספירציות, הם הובאו כהוכחה לכך שישראל או נתניהו באופן אישי תמכו בחמאס.
ואולם, כדי להבין את הסוגיה טוב יותר יש לבחון אותה בהקשרה. ההחלטה לאפשר לחמאס לקבל מימון מקטר נהנתה מקונצנזוס רחב בישראל. מערכת הביטחון ונתניהו גם יחד תמכו בה כדרך לשמור על יציבות ולדחות סבבים נוספים של לחימה חסרת תוחלת. היא אף זכתה לתמיכה בינלאומית חזקה. הטענה הייתה שללא הכספים הללו המצב ההומניטרי בעזה יתדרדר וישראל תהיה אשמה בכך. אף על פי שכולם ידעו שחלק גדול מהכסף יוסט לצרכיו הצבאיים של חמאס, ההנחה הייתה שהוא יתרום ליציבות ויקנה שקט.
לבעלי בריתו מהימין, שמחו על העברת הכסף למחבלי חמאס וראו בה שגיאה מסוכנת, השיב נתניהו תשובה מתוחכמת: הוא טען שהם קצרי רואי ושיש יתרון אסטרטגי בפיצול הקיים ממילא בתנועה הלאומית הפלסטינית בין עזה שבשליטת חמאס לגדה המערבית שבשליטת פת"ח. בהיעדר חזית פלסטינית מאוחדת, מי ילחץ על ישראל לעשות ויתורים למען פתרון שתי המדינות, שבעיני בעלי בריתו מהימין כמוהו כהתאבדות?
השמאל הישראלי עדיין תמך בשיחות לפתרון שתי המדינות בהובלת ממשל אובמה. אבל מכיוון שהמשא ומתן דשדש והפלת חמאס תבעה מחיר גבוה מדי ולא באה בחשבון, המרכז, השמאל והימין בישראל מצאו כולם דרכים להצדיק את הסטטוס קוו ואפילו לראות יתרון במדיניות התמיכה בו. עם זאת, השקפה זו נשענה על אמונה מופרזת בטכנולוגיה כתחליף לאסטרטגיה ולמוכנות בסיסית. היות ומערכת כיפת ברזל הייתה מסוגלת ליירט את רוב הרקטות שיסכנו אזרחים ישראלים לחמאס מותר להמשיך לירות. הטכנולוגיה העניקה לקובעי המדיניות הישראלים גמישות שהייתה להם לרועץ. הם היו פטורים מלצאת למלחמה כי ישראלים לא מתו. לפי היגיון זה, לחמאס הותר לצבור רקטות רבות וטובות יותר וכך נבנה הארסנל שהלם בישראל בבוקר 7 באוקטובר וסיפק חיפוי מצוין לפלישה.
באמצעות מדיניות המקל והגזר תקיפות אוויריות מזדמנות מזה והותרת חמאס בשלטון מזה הממסד המדיני והביטחוני הישראלי האמין שהרתיע את חמאס. אחד הרגעים החשובים בהתפתחות מדיניות ההכלה של ישראל כלפי חמאס היה ב 2014. כשחמאס הסלים את ירי הרקטות שלו לעבר ישראל באותה שנה, נוצרה הזדמנות לתגובה ישראלית תקיפה יותר. במקום זאת, ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל דאז גנץ החליטו על כניסה קרקעית מוגבלת לעזה, כדי לא להסתכן באובדן של כ 500 עד 1,000 חיילים בפלישה בהיקף מלא. בסופו של דבר, הפעולה הקרקעית הייתה שטחית ועיקר התגובה התבטא בהפצצות אוויריות, כרגיל.
הרבה יותר מאוחר במלחמת 7 באוקטובר, בזמן שנתניהו ביקש לפטר את ראש השב"כ רונן בר, האחרון האשים את ראש הממשלה באחריות נוספת לכשלים שהובילו לאסון 7 באוקטובר. סיבה אחת, אמר בר, הייתה סירובו של נתניהו לבקשותיו החוזרות ונשנות לחסל את סינוואר ואת ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף. לדברי ראש השב"כ, נתניהו הזהיר אותו שחיסולים כאלה יסכנו את השקט ויעוררו מלחמה מיותרת. נתניהו מעולם לא הכחיש את ההאשמות הספציפיות של בר, אבל טען שכאשר לחץ על בר, לפני 7 באוקטובר, לחסל את סגן מנהיג חמאס, סאלח אל עארורי, ראש השב"כ נרתע מסיבות דומות. בר אף הוא לא הכחיש מעולם את ההאשמות הספציפיות של נתניהו.
למה להתגרות בחמאס בשעה שהסוגיה הפלסטינית נדחקה לשוליים? נתניהו האמין שפתרון שתי המדינות ירד מהפרק, משום שלא היה לישראל פרטנר פלסטיני המעוניין בו.
מנהיגים פלסטינים דחו הצעות לחלוקת הארץ עם ישראל (ועם היישוב היהודי שקדם לה) ב 1937, 1947, 2000, 2001 ו 2008. ככל שיוסיפו לחכות בסבלנות, סברו הפלסטינים, ישראל תהפוך למנודה יותר ויותר ובסופו של דבר הם ירוויחו מכך. מנקודת מבט זו, הסכמי אברהם ב 2020 בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן היו רעידת אדמה של ממש. הם הוכיחו שהזמן כבר לא פועל לטובת הפלסטינים. הם יכולים לעמוד במרים, אבל המזרח התיכון מתקדם הלאה. עסקה עם ערב הסעודית הישג של פעם בדור שעשוי לבשר את קץ בידודה המתמשך של ישראל באזור עמדה על סף מימוש. במקום שישראל תעשה ויתורים לפלסטינים בניגוד לאינטרסים שלה, היה בכוחה להכיל אותם ולעקוף את "הווטו הפלסטיני" המסורתי. מעולם לא עלה בדעתו של נתניהו שחמאס יצליח להכות בישראל בעוצמה שתהפוך על פיה את הפרדיגמה כולה.
יחיא סינוואר סירב להידחק לשוליים.
