שיחת הטלפון שהגיעה למרכז ההגנה ״בית לין״ בירושלים לפני כמה שבועות חשפה רק פרטים בודדים, אך התמונה שהצטיירה הייתה מטרידה: נער כבן 14 פגע מינית באחייניו הצעירים. על השאלות מתי זה החל, והאם הנער עצמו נפגע מינית בעבר - עדיין לא היו תשובות. שיחת טלפון הובילה לאחת נוספת, ובהדרגה החלו להתברר ממדי הפרשה המבהילה: אחיינים רבים נפגעו במשפחה.
כעת ניצב בפני צוות המרכז אתגר רגיש: כיצד להמשיך ולברר את פרטי הפרשה הסבוכה, כדי להבטיח שכל המעורבים יטופלו בהקדם. ״דיברנו עם כל ההורים של הילדים המעורבים, והתרשמנו שאם נפנה למשטרה נאבד את שיתוף הפעולה של המשפחה״, מסבירה לי לוי, מנהלת המרכז. בשלב הזה, הוחלט, ינסו העובדות הסוציאליות של מרכז ההגנה לשוחח עם הנער כדי להבין ממנו מי נפגע ממעשיו ולהציע להם טיפול. אלא שפוגעים מעל גיל 12 אינם מורשים להיכנס בשערי מרכז ההגנה - שכשמו כן הוא, נועד להיות מרחב בטוח עבור ילדים וילדות שנפגעו מינית.
לאחר התייעצות בצוות, הוחלט שהעובדת הסוציאלית במרכז תפגוש את הנער בלשכת הרווחה בשכונה שבה הוא מתגורר ותתשאל אותו. צעד לא שגרתי, שמטרתו להתחיל ולמפות את מעגלי הפגיעה ולהתחיל לטפל בהם לפני שהאדוות הקשות ימשיכו להתפשט עוד ועוד.
לפעמים, עדיף לחכות
הפגיעה המינית שנחשפה במשפחה היא אירוע מטלטל שילווה בוודאי את כל המעורבים הרבים עוד שנים ארוכות. אך עבור צוות ״בית לין״, מרכז ההגנה לקטינים שנפגעו מעבירת מין או אלימות, זה חלק. משגרת העבודה.
כל יום במרכז הזה נפתח בפירוט שלל הפניות והמקרים הפתוחים שהצטברו ביום הקודם. במבואה הקטנה יושבים זה לצד זה עובדות סוציאליות עם התמחויות שונות, שוטר, רופא. אנשי מקצוע מתחומים שונים, שהתנקזו לכאן כדי לספק את חוות דעתם על המקרים שהגיעו לפתחו של המרכז. שמונה מרכזים כאלה פועלים ברחבי הארץ, והמרכז הירושלמי הוא הוותיק וגם העמוס מכולם: יותר מ-1,300 דיווחים מגיעים אליו מדי שנה מכל רחבי הבירה וגם מיישובי הסביבה. מרכז העצבים, או קודש הקודשים של הפגיעות המיניות בילדים בישראל.
למבנה האבן היפה של מרכז ההגנה לא מגיעים במקרה. המבנה, שבפתחו חצר מוצלת עם מזרקה מפכפכת, שוכן הרחק מקו הרחוב, מאחורי גדרות. מי שמגיע לכאן עושה זאת רק בתיאום מראש, הכול בשביל להגן על הנפגעים. על כניסה של תקשורת למקום הזה אין מה לדבר. ובכל זאת, באופן נדיר, משרד הרווחה אפשר ל-ynet להשתתף בישיבת הבוקר של המרכז ולשמוע על המקרים הרבים שהגיעו לפתחו ביום הקודם. שמות כל הילדים והילדות שסיפוריהם מובאים כאן שונו, והפרטים טושטשו מעט, אך הסיפורים עצמם אמיתיים, ומובאים כמעט כפי שהוצגו בישיבה.
למרכזי ההגנה בכל הארץ מגיעות מדי שנה כ-6,000 דיווחים שנוגעים לתקיפה מינית בילדים ובילדות. כשליש מהם נוגעים לפגיעה בתוך המשפחה. לעיתים קרובות, המידע הראשוני יגיע דרך שיחות טלפון מהורים נסערים שגילו שהבן או הבת נפגעו מינית - והם אובדי עצות. ״לפעמים אני מגיעה לכאן ב-07:30 בבוקר, ויש לי הודעה במשיבון מהשעה 06:00 מאמא שגילתה בלילה שהבן שלה פגע בבת שלה. אלה יהיו שיחות מאוד מבולבלות, היסטריות לחלוטין, הרבה בכי״, מספרת לי לוי. ״ראשית אנחנו נותנים לה את המקום הזה - אומרים לה שזה מצוין שהיא עושה את זה איתנו בטלפון, ולא מול הילדים״. זה חשוב, כי לתגובה הראשונה של ההורים יש משמעות רבה לאופן שבו האירוע ייחקק בזכרונם של הילדים, ולכן גם לעוצמת הטראומה. חשוב גם לדעת מה לשאול, כדי לא ״לזהם״ את הניסיון לחקור את שאירע.
"השארתי רגע את הדלת פתוחה והלכתי כדי לקחת משהו מחדר המורים. אמרתי שאני מיד חוזרת. כשחזרתי, ראיתי את יעל ממהרת להרים את מכנסיה, כשדניאל עומד לידה״
״יש חשש שההורה יכניס לילדים רעיונות לראש שלא היו שם קודם״, מסבירה לוי, ״אני לא רוצה לשאול את הילד אם עשו לו כך וכך והוא יגיד כן, אלא אני רוצה לנסות לשאול אותו מה עשו לו - בשביל שהוא יספר בעצמו. לכן, בשיחה הראשונה ממש נסביר להורים איך לשאול כדי לברר מה קרה״.
לוי משתפת גם בעצה חשובה למי שמנסה לדבר עם ילדו על חשד לפגיעה מינית: ״תבחרו את הזמן המתאים״, היא אומרת, ״כשההורה נמצא בסערת רגשות כי כרגע הוא הבין שמשהו קרה - זה לא זמן מתאים לתשאול. עדיף לחכות יום, לפעמים אפילו יומיים, בשביל להיות אסוף, למצוא זמן שקט שבו פנויים להקשיב באמת. קשה מאוד לחכות עם משהו כזה, אבל יותר חשוב להיות בפוקוס שיאפשר לנסות להבין מה בדיוק קרה, בלי להכניס את החרדות שלנו לתוך הסיפור של הילד״.
לצד הפניות שמגיעות דרך בני המשפחה, יש לא מעט מקרים שהובאו הנה בגלל חובת הדיווח שחלה על אנשי חינוך החושדים כי ילד או ילדה נפגעו. כזה הוא סיפורם של יעל ודניאל, תלמידי כיתה ד׳ בבית ספר יסודי. המקרה שלהם הגיע למרכז דרך יועצת בית הספר, שכתבה עדות מפורטת על אירוע שהתרחש באותו שבוע: השניים הוזמנו יחד לחדר היועצת, לשיחה בנושא חברתי. "השארתי רגע את הדלת פתוחה והלכתי כדי לקחת משהו מחדר המורים. אמרתי שאני מיד חוזרת״, מתארת היועצת, ״כשחזרתי, ראיתי את יעל ממהרת להרים את מכנסיה כשדניאל עומד לידה״.
ניסיונותיה של היועצת לברר מה בדיוק התרחש לא צלחו. כעת, היא יודעת שמחובתה לדווח על המקרה, כחלק מחובת הדיווח שחלה על כל אדם בוגר, ובמיוחד על אנשי חינוך וטיפול, שחושדים כי קטין עבר תקיפה מינית. מאותו רגע, ההחלטה מה לעשות עם הדיווח היא כבר של הצוות במרכז ההגנה. כאן מנסים להחליט מה נחשב לפגיעה מינית ומה לא, האם כדאי להזמין את הנפגע או את הפוגע אל המרכז כדי לחקור ולברר את הסיפור, ומתי כדאי לפנות ל״ועדת פטור״ - ועדה מיוחדת שיש לה סמכות לפטור את אנשי הצוות מפנייה למשטרה. זאת, על אף שבמרכז עצמו יש שוטר, שתפקידו לפתוח בחקירה עבור מי שיבקשו זאת.
״אתה מחזיק ביד חיים של אנשים, עוד לפני שראית אותם. ודרך המקרה שלהם, צריך להחליט באיזו דלת הם ייכנסו כשהם יגיעו לכאן - לעו״ס? לחוקר הילדים? לשוטר? הרבה פעמים מה שיוחלט בישיבה יקבע מה יקרה בהמשך״, אומרת חוה לוי, העובדת הסוציאלית הראשית לחוק נוער במשרד הרווחה.
לעיתים, ההחלטה הגורלית תקבע אם יש לפתוח בחקירה פלילית נגד אדם בוגר שנחשד בעבירות כלפי ילדים. כך למשל, במקרה שנידון בישיבה השבוע, על ילדה בבית הספר היסודי שסיפרה לחברותיה כי סטודנט לחינוך שעובד בבית הספר נגע לה בישבן ובחזה. בבית הספר דיווחו על המקרה בגלל חובת הדיווח - אלא שכעת, הילדה וגם הוריה לא מוכנים לדבר על הסיפור בשום אופן. עבודתו של הסטודנט בבית הספר הופסקה, אך האם יש לפנות למשטרה כדי שתחקור אותו? ״אין לי שום מידע נוסף מהילדה - האם מה שיש לנו מספיק כדי להכתים אותו ולתת לו טייטל של נחקר?״, תוהה אחת מנשות הצוות. כרגע, ההחלטה היא להימנע מכך.
"אתגר הקדישא"
יניב רק בן 10, וכבר מספר לבני כיתתו פרטים גרפיים למדי על איברי מין. בנוסף, הוא הביא לכיתה את טרנד הטיקטוק התורן - ״אתגר הקדישא״ קוראים לזה: תופעה אלימה שבה ילדים דוחפים ראש של ילד אחר לאזור החלציים. כאן שוב תורו של הצוות להכריע: האם יש כאן התנהגות מינית לא מותאמת - כך קוראים לפגיעה מינית שמבוצעת בידי ילדים צעירים מתחת לרף האחריות הפלילית - או ״סתם״ התנהגות בריונית שצריכה להיות מטופלת בתוך בית הספר.
לי לוי מסבירה שבנוגע לאתגר ה״קדישא״, וגם במקרים אחרים, ההכרעה תלויה בהקשר. ״יש הבדל בין משהו שנעשה בפרהסיה, מול כל הילדים בהפסקה, כחלק ממשחק מאוד לא מותאם - לבין ילד שייקח ילד לפינה בצורה מוסתרת ויעשה לו את זה שם. זו לכאורה אותה פעולה, אבל כשאתה מסתיר את זה, אולי יש כבר משהו מעבר״, אומרת לוי, ״אנחנו לא מקלים ראש בשום דיווח שמגיע. אנחנו באמת נחשוב, לגבי כל מקרה, אם יש פה קונוטציה מינית או רק בריונית״.
את אתגר ה״קדישא״ לא ממהרים במרכז לתייג כפגיעה מינית בהכרח. ״בשיחות שהיו לי, גם עם יועצות וגם עם הורים של ילדים, ממש ממש השתדלנו לתת לזה את המקום הבריוני, הלא תקין, המשפיל - אבל לא הקונטקסט המיני״.
מדוע?
״משום שיש בזה משהו שמקטלג את הילד (שנפגע, ש״ק) כקורבן לפגיעה מינית, גם אם הוא לא מרגיש ככה. וזה לא בהכרח לטובתו״.
אם אתן מקבלות דיווחים גם במקרים כאלה, שהם לא בהכרח פגיעה מינית - אולי יש יותר מדי דיווח?
״אני מעדיפה שיהיו יותר מדי דיווחים, שנהיה קצת יותר מוצפים, מאשר שנפספס מקרים שאנחנו צריכים לדעת עליהם. ולפעמים יש מקרים שנראים מינוריים, אבל הם מציפים אצל הילד פגיעות קשות יותר מהעבר, שהוא הסתיר עד היום. ועל זה אני רוצה לדעת״.
הכתובת הראשונה
ההחלטה לפתוח את הדלת לתקשורת ולאפשר לציבור הצצה פנימה לא התקבלה בקלות ראש, אבל יש לה גם תכלית: להעלות מודעות לקיומם של מרכזי ההגנה, על מנת שאלה יהפכו לכתובת הראשונה של כל מי שחושד כי קטין שנמצא בסביבתו עבר פגיעה מינית. עבור חלק מהאנשים הכתובת הראשונה היא המשטרה - וזה לא תמיד רצוי.
״אני רוצה שהילד יגיע למקום שמתאים לו״, מסבירה חוה לוי, ״שיהיה לו נעים, שלא יהיה עכשיו אירוע בתחנת המשטרה והוא יראה עציר מגיע עם אזיקים על הרגליים״. מתחת לגיל 14, כאמור, ממילא אין משמעות לחקירה בתחנת המשטרה - ועל מנת שהעדות תהיה קבילה צריך לעבור אותה בידי חוקר ילדים. ״אם ילד נחקר שלא לצורך על ידי המשטרה במקום בחקירת ילדים, הוא צריך לעבור את אותה חקירה עוד פעם״, אומרת לי לוי, ״אנחנו יודעים כמה חקירה היא קשה וכמה קשה להיחשף ולספר דברים לא פשוטים - ואז אני צריכה לעשות את זה עוד פעם אחרי שהילד כבר עבר את זה במשטרה. זה מתסכל״.
בגיל 14 אמנם כבר אפשר להיחקר בידי חוקר נוער - אך גם במקרה הזה, ממליצים במשרד הרווחה כי הפנייה הראשונית תהיה למרכז ההגנה. בגיל הזה גם ניתן להגיע לבד, ללא ליווי הורים. ״הרבה פעמים מתים מפחד לספר להורים מה קרה להם״, אומרת לוי, ״הם פוחדים שהם אכזבו אותם, הם מרגישים אשמה, מפחדים שיכעסו עליהם - אולי הם הלכו למסיבה בניגוד לרצון ההורים ונאנסו. במרכז ההגנה עוזרים להם להתחבר להורים ומורידים את החרדות שלהם בתוך הדבר הזה. מנסים להיות הכתובת עבורם״.
״ישנו הקו החמקמק בין פוגע לנפגע. לעיתים, כשהפגיעה מתרחשת במשפחה, ההורים נקרעים בין האחים ולא יודעים למי לפנות. נער שנפגע מינית - וכשהפגיעה צפה התוודה על אירוע של מגע מיני בינו לבין אחיו הצעיר שנים קודם. האם הנפגע הוא גם פוגע? איך מתירים את הסבך בלי לפגוע בו, אך בלי להתעלם מהמעשה בין האחים?״
וישנו גם הקו החמקמק בין פוגע לנפגע. לעיתים, כשהפגיעה מתרחשת בתוך המשפחה, ההורים נקרעים בין שני האחים ולא תמיד יודעים למי לפנות. גם מקרה כזה עולה בישיבת הבוקר: נער שנפגע מינית בידי אדם שאיתו למד, וכשהפגיעה צפה הוא התוודה על אירוע של מגע מיני בינו לבין אחיו הצעיר כמה שנים קודם לכן. האם הנער הנפגע הוא גם פוגע? איך מתירים את הסבך בלי לפגוע בו, אך בלי להתעלם מהמעשה בין האחים?
זו הסיבה שלמרכז ההגנה אפשר לפנות באופן אנונימי. ״נשתדל לא לקחת בשיחה טלפון הראשונית את כל הפרטים המלאים, כי אז אוטומטית אני מחויבת בחובת דיווח. אבל אם אני יודעת שם פרטי בלבד, אני עדיין לא מחויבת בשום דיווח וכך אני יכולה לתת למי שפונה את המידע הכי מדויק בטלפון״. פניה למרכז ההגנה במקום למשטרה תאפשר פנייה לוועדת הפטור - אותה ועדה שבה נציגי פרקליטות, משטרה ורווחה והיא יכולה לאשר פטור מפנייה למשטרה. זה קורה במקרים שבהם יש חשש כי הליכי החקירה יגרמו להרס משפחה שנמצאת בתהליך שיקום, או בשל סירוב של הנפגע לשתף פעולה עם חקירה פלילית. לעומת זאת, מרגע שהסוגיה הגיעה לפתחה של המשטרה - מחובתה לפתוח בחקירה.
על אף שהמקרים שמגיעים לפתחם הם לעיתים הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, יש משהו אופטימי במרכזי ההגנה: מקומות שנועדו לטפל אך ורק בילדים, בלי ביורוקרטיה מיותרת, בלי טפסים וחסמים. רק להרים טלפון ולהתייעץ. במשרד הרווחה מספרים שבקרוב מאוד ייפתח גם מרכז הגנה באילת - סופו של תהליך שהחל מיד לאחר הפרסום הקשה על האונס הקבוצתי שבוצע בנערה לפני חמש שנים במלון בעיר. המחשבה הבלתי נסבלת שנערות ונערים אחרים ייאלצו לעבור מסכת דומה, מבלי שיזכו לפחות לחקירה מותאמת ולתמיכה, החלה לגלגל את מנגנוני הביורוקרטיה עד לפתיחתו הקרובה של המרכז.
וישנו גם העולם שמחוץ למרכז: לשכות הרווחה שמתרוקנות מעו״סיות בשל העומס שמוטל על כתפיהן, בתי הספר, שבהם תחלופת הצוותים גבוהה מאוד, ושאר מערכות החינוך והרווחה - אלה שאמורות להיות אמונות על שלום הילדים ולעקוב אחר מצבם. ״אנחנו מעבירים הרבה הרצאות לאנשי המקצוע שעובדים עם ילדים, כדי שיידעו מה אפשר לעשות ואיך להיעזר בנו. אבל התחלופה מאוד גבוהה, וזה מתסכל, כי בכל פעם צריך להעביר את הידע מחדש. השירות הציבורי מאוד מדולל״, אומרת לי לוי.
״יש לנו רשימת המתנה של שבוע וחצי קדימה. בהשוואה לשירותים טיפוליים אחרים זה כלום. אבל עבור הורים שמבחינתם העולם כרגע קרס - לחכות שבוע וחצי זה סוף העולם״.
פורסם לראשונה: 00:01, 28.11.25
