"נרקוס" התחילה עם כללי משחק ברורים. חאווייר פנייה, הסוכן האמיתי של ה-DEA שעמד מאחורי המצוד של ברון הסמים מקולומביה, שם תנאי לשיתוף הפעולה שלו: שאסקובר לא יהפוך לגיבור. הסדרה תראה אותו כפי שהיה - רוצח המוני אכזרי שפוצץ מטוסים, הרג שוטרים, ושיסע את קולומביה לגזרים. למען זיכרון הקורבנות.
הסדרה ניסתה לעמוד בהבטחה. היא לא בחלה באמצעים. היא הראתה אכזריות, דם, הרס. ובכל זאת – מיליוני צופים ברחבי העולם מצאו את עצמם מעריצים מפלצת. מזדהים איתה. מקווים שתצליח להימלט. לא כי הם תומכים בסחר בסמים או ברצח. אלא כי היא הייתה הגיבור של הסיפור.
זה מנגנון פסיכולוגי חזק. אנחנו מתאהבים בגיבור גם כשאנחנו יודעים בוודאות שהוא נבל – כמו בחיים. הנרטיב חזק יותר מהמוסר, והזהות חשובה מהמעשה.
לנטייה הזו יש עוד צד. פחות סקסי, אבל לא פחות מסוכן. כשהנבל לא גיבור, כל מי שנמצא בקרבתו הופך אוטומטית לנבל גם. מעין אפקט הילה הפוך: Guilt by association. לא משנה מה הוא עשה, ידע, או אם היה לו תפקיד. הקרבה הגיאוגרפית, החברתית, או המקצועית הופכת לכתם מוסרי "ודאי". ואז לך תוכיח שלא עשית כלום. "לא עשיתי" לא מצטלם לטיקטוק.
A case in point
ניקח לדוגמא את המקרה של אפשטיין. אבל לפני שנצלול לפרטים חשוב להבהיר: מדובר במפלצת מהסוג הגרוע ביותר. ניצול וסחר מיני, פגיעה בקטינות, שימוש לרעה בכוח, הפחדה, ועשרות חיים שנותרו שבורים. דברים שאין להם מקום בשום חברה. מתוקנת או לא.
אבל בדיוק בגלל שזה כל כך נורא, המוח שלנו עושה את מה שהוא עושה כשהלב כואב: סדר. הוא בונה נרטיב ברור עם רשע ראשי, עוזרים, תרחישים מפלילים. ועל הדרך, אם אפשר, גם להוקיע אנשים שאנחנו ממילא "לא מחבבים".
הבעיה היא שהצד הלא-סקסי הזה הופך את ההטיה לכשל מוסרי.
תהליך לוגי זה לא
כששני דברים קורים בסמיכות זה לזה – במיוחד דברים לא שגרתיים – המוח שלנו יוצר ביניהם קשר, ועוטף אותו בהסבר "הגיוני". קוראים לזה מתאם מדומה. אנחנו מכירים אותו מהמקלחת – הזמן היחיד שמישהו מתקשר אלינו. או מיום ששטפנו את האוטו – רק אז יורד גשם. זה לא כי הגורל צוחק עלינו. זה כי אנחנו זוכרים בעיקר את המקרים הבודדים אך הבולטים שבהם זה קרה, ושוכחים את המקרים הרבים שבהם זה לא.
1 צפייה בגלריה
מדובר במפלצת מהסוג הגרוע ביותר. אפשטיין
(צילום: New York State Sex Offender Registry/AP)
אל זה מצטרפת היורסטיקת הייצוגיות. כלל אצבע שאומר "אם זה הולך ומגעגע כמו ברווז – זה לא תרנגול". ואם מפלצת עושה "מסיבה", אז למוח קל להשלים: יש מפלצות אורחים. ומי הם, אם לא כל אלה שמצטלמים, מתראים או מתכתבים איתה.
לבסוף, הצורך בסגירה חותם את העסקה. אחרי כזה בילד-אפ, אי אפשר לסגור את זה בקול ענות חלושה. אף אחד לא מוכן לקבל "אין ראיות", או "טרם נמצאו מפלצות נוספות" כתשובה.
אנחנו רוצים סוף "שמח". עבורנו.
אבל החיים הם לא פרק סיום עונה. לא כל הקצוות נסגרים. וחוץ מזה – אפילו בסרטים מפלצות "מייצרות ראיות" עם אנשים אקראיים, לא עם שותפים. אלא אם הן זחוחות או דואגות לתנאי העבודה של החוקרים.
לא מתחת לאף שלי
זו לא טיפשות, זו יעילות: שימוש בקיצורי דרך מחשבתיים. הרי אנחנו יודעים מה קורה סביבנו. אז ברור שגם אחרים יודעים. דברים "ממפוקפקים" לא קורים מתחת לאף שלנו בלי שאנחנו יודעים. בטח לא כאלה.
אלא שזו טעות כפולה.
רק בעולם הפוך כל אזכור או כותרת הם ראייה ניצחת – גם לכתב אישום וגם להרשעה. וזה לא בגלל ש"זו האמת, והאמת חשובה". זה בגלל שבכל סיפור כזה יש גם חפים מפשע, שנפגעים
ראשית, אנחנו ממעיטים בערך של חשיפה: מפורסמים מצטלמים עם מפורסמים. זה לא מוסר – זו האקולוגיה: כנסים, התרמות, קשרי עבודה. לרוב אין כלום מעבר. שנית, זו פשוט אשליה: אין לנו מושג מה באמת קורה מתחת לאף שלנו.
לא חסרות דוגמאות. רוצח ה-BTK, דניס ריידר, ניהל חיים "נורמטיביים" – ובמשך שנים אף אחד בסביבה קרובה לא הבין עם מי הוא חי. אשתו של גרי רידג'ווי, "הרוצח של גרין ריבר", סיפרה שלא היה לה מושג שלידה במיטה ישנה מפלצת. ואם אתם פחות בקטע של נישואין, אליזבת קלופפר הייתה בת הזוג של טד בנדי במשך שנים ארוכות, בלי לדעת עם מי היא יוצאת באמת.
לא נעים להודות, אבל היכולת של מפלצות להסתיר את הרוע גדולה יותר מהיכולת שלנו לזהות אותו. לפעמים דווקא הקרבה היא חלק מהקסם של ההסתרה.
אבל ראינו בפרומו
חייבים לעשות קצת סדר בעובדות, כי פייק הוא הדלק של כל לינץ' חברתי תורן. מה שנקרא "תיקי אפשטיין" הוא שם מטרייה לאוסף ענק של חומרים: עדויות, תצהירים, נספחים, תמונות, ושמות. המון שמות. של אנשים שהוזכרו בהקשרים שונים – לא בהכרח פליליים.
וכאן התחילה הבעיה. לציבור הבטיחו ש"יערפו ראשים". בשביל זה צריך רשימה.
תיקי אפשטיין שוחררו בשני שלבים: ב-2024 שוחררו מסמכים מהליך אזרחי, ובינואר 2026, בעקבות חוק שקיפות חדש, משרד המשפטים פרסם 3.5 מיליון עמודים נוספים. אם היה שם משהו מפליל, הרשויות כבר היו פועלות מזמן – אלא אם אנחנו מניחים שכולם פועלים יד-ביד כדי להגן דווקא על אנשים שאנחנו לא אוהבים.
וחוץ מזה, אין שם רק ראיות. המאגר כולל גם דיווחים שהצטברו לאורך השנים – חלקם לא מאומתים וחלקם יכולים להיות פשוט שגויים. אבל ברגע שזה מקבל חותמת של משרד המשפטים – מבחינת הציבור זו "הוכחה".
ואם נוסיף לזה את הסחבת ואת ההשחרות – ויש לנו קונספירציה שאפשר "להריח" אפילו בישראל.
זה לא אומר שלא יכולות לצוץ בעתיד ראיות חדשות. וזה לא "מזכה" אף אחד. אבל זה כן אומר שעדיין לא נמצא אפילו ראיות מספקות להגשת כתב אישום בגין "רשת סחר של מפלצות רבות השפעה". לכן אין הצדקה לתקוף אנשים על סמך אסוציאציה – בתמונה, היכרות, או טרמפ בטיסה.
במקום תליינים
אני לא מנסה להגן על אך אחד, ואני לא מציע לעצום עיניים. מי שפגע חייב להיענש. גם מי שידע ושתק. אבל רק בעולם הפוך כל אזכור או כותרת הם ראייה ניצחת – גם לכתב אישום וגם להרשעה. וזה לא בגלל ש"זו האמת, והאמת חשובה" (היא כן). זה בגלל שבכל סיפור כזה יש גם חפים מפשע, שנפגעים.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקכי בניגוד לסיפורים, המחיר שתלייני הרשת גובים הוא אמיתי: עבודה, משפחה, בריאות נפשית. זה לא נשאר בטוקבקים. זה מגיע לסלון, לחשבון הבנק, לרחובות, לילדים. וכשאנחנו שופטים אנשים על פי הסוף שאנחנו רוצים – אנחנו מייצרים קורבנות חדשים בשם מאבק עבור קורבנות ישנים.
וזה בדיוק מה שמפלצות רוצות שנעשה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
