האישה בצד השני של הקו נשמעה נסערת מאוד. "את לא מקליטה אותי, נכון? לא תספרי למשטרה, נכון?", היא שאלה שוב ושוב. רק אחרי שהובטח לה שהשיחה דיסקרטית לגמרי היא נרגעה מעט והחלה לספר, בשברי משפטים, על האונס שחוותה במכון הליווי שבו היא עובדת. היא סיפרה גם שלא הגישה תלונה במשטרה ״איך אני יכולה להתלונן?״, תהתה, ״אם אני אגיד יזרקו אותי מהמכון ליווי. ואני צריכה לפרנס, יש לי ילד״.
ענת שרה, המתנדבת שענתה לטלפון, ניסתה להרגיע, לתמוך, ובעיקר להקשיב. ״אני שומעת שאת נסערת״, היא אמרה שוב ושוב, ״בואי נחשוב ביחד מה אפשר לעשות״. האישה האנונימית לא התרצתה בקלות. ״אף אחד לא מקשיב לי״, היא אמרה, ״אני נחנקת. אני לא יכולה יותר״.
המתנדבת לא אמרה נואש. ״מה יכול לעזור לך להתמודד?״, היא שאלה, ״אולי את זוכרת מקרים מהעבר שהתמודדת עם משהו קשה? מה עזר לך?״. בסוף השיחה, האישה האנונימית נשמעה רגועה מעט יותר. אי אפשר לדעת מה יהיה מצבה מחר, אבל מטרה אחת בכל זאת הושגה: מישהי היתה שם עבורה כאוזן קשבת. לא יותר, אבל גם לא פחות.
"הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים"
השיחה הזו אינה יוצאת דופן. מדי ערב מתבצעות כמה וכמה שיחות של נשים בזנות לקו סיוע ייעודי, ״קו שירה״. הן מספרות על הלקוח שפגע בהן, על ויכוח עם הסרסור או עם חברה ממכון הליווי. לפעמים הן רוצות לספר על הילד שלהן, או על חתול הרחוב שהן מאכילות. יש בהן צעירות מאוד וגם מבוגרות יותר, יהודיות וערביות. יש בהן מי שהתנתקו לגמרי מהמשפחה ומהחברה שבה גדלו, אחרות מנהלות חיים כפולים ומשולשים. יש מי שנמצאת ברחוב או במכון ליווי, ויש מי שנכנסו למעגל הזנות דרך הזירה הווירטואלית. לא פעם מתקשרים גם גברים. יש מי שמתקשרות כמעט בכל ערב, אחרות מתקשרות רק כשהן במצוקה גדולה.
גלריה
"כשאת בשוליים של השוליים אין לך לא חברה, לא אמא ולא אחות". שפירא (משמאל) עם המתנדבת ענת שרה
(צילום: ליאור שרון)
לעתים, השיחה לקו תהיה הפעם הראשונה שבה אותן נשים יעזו לשתף מישהו בעצם העובדה שהן עוסקות בזנות. השיחה הזאת אינטימית, כמו שרק שיחת טלפון בשעת לילה יכולה להיות: בלי עדים, בלי דרישה למסור פרטים. רק אישה במצוקה, ואישה שמנסה לעזור ככל יכולתה.
השיחה בין המתנדבת ענת שרה לבין האישה האנונימית, בכל מקרה, היתה שונה. היא התקיימה בשעת ערב מוקדמת, באור הניאון של בניין משרדים באזור המרכז. היא בוצעה ברמקול, כך שהחדר כולו יכול היה לשמוע אותה, והאישה מעבר לקו לא הייתה אישה בזנות, אלא מתנדבת ותיקה שענתה בעצמה למאות שיחות כאלה. היתה זו שיחה לצורכי לימוד: בשבועות האחרונים מתכנסת מדי שבוע קבוצה של כעשר נשים כחלק מהכשרתן כמתנדבות לעתיד בקו הסיוע, שהחל לפעול בחודשים האחרונים ביוזמת עמותת ״לא עומדות מנגד״ המסייעת לנשים במעגל הזנות.
״הרבה מהנשים שמתקשרות אלינו נמצאות במרחק גדול מהיכולת לעמוד על הרגליים. בסוף, אם עזרנו לה רק להיום, אם היא הלכה לישון הלילה לא בהתקף חרדה, אם בזכות השיחה היא החליפה את המצעים במיטה כי על המצעים הנוכחיים היה לקוח - זה ממש ממש מספיק״
יש בהן מורות ואחיות, עורכות דין והייטקיסטיות; יש להן קריירה ומשפחה, חלקן כבר סבתות לנכדים. ובכל זאת, משהו משך אותן להתנדב לקו הסיוע הזה, שאליו מתקשרות נשים בשולי החברה ברגעים הקשים ביותר שלהן. זו התנדבות מחייבת, אינטנסיבית למדי: ההכשרה מתבצעת לאורך כמה וכמה מפגשים עמוסים בשעות הערב, וגם לאורך ההתנדבות הן נדרשות לעבור הכשרה מקצועית. ובכל זאת, הן כאן. ״אני מרגישה שזה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים״, מסבירה אחת מהן.
לא מתאימות לטיפול
שירה, שהקו נקרא על שמה, היתה אישה במעגל הזנות שנעזרה בעמותת ״לא עומדות מנגד״ ורקמה קשרים קרובים עם כמה מהעובדות והמתנדבות עד ששמה קץ לחייה לפני ארבע שנים. הקו מבקש להנציח אותה, דרך הדבר שהיה חסר לה יותר מכל: אוזן קשבת. חלק משמעותי מפעילות העמותה מתמקד בסיוע חומרי קונקרטי לצרכים דחופים של הנשים - מטיפולי שיניים דחופים ועד דיור וסיוע בלימודים. אך ״קו שירה״, שהחל לפעול בתחילת 2026, שונה: הוא פועל בשעות הערב והלילה בלבד, ומתמקד בהקשבה. לא בצרכים הדחופים של הגוף, אלא בנפש וברגש. ״הרבה פעמים, כשאת אישה בזנות, את מחוץ לחברה, מחוץ למשפחה שלך, מחוץ למוסכמות החברתיות. את לבד״, אומרת ברכה שפירא, המנהלת המקצועית של הקו ומי שמכשירה את המתנדבות. ״אנחנו רוצות להיות זמינות בשביל הנשים הללו ברגעי הבדידות והקושי״.
מימין לשמאל: המתנדבות סומוד, נטלי, גלית, לי ותמר
(צילום: ליאור שרון)
נעמה גולדברג, מנכ״לית העמותה, מסבירה שהצורך הזה קיים אצל רבות מאוד מהנשים. ״נשים מתקשרות לקו שמיועד לסיוע קונקרטי, אבל עם הזמן הבנו שרבות מהן פשוט מבקשות לדבר. יש נשים שמתקשרות רק כדי לומר ׳בוקר טוב׳ או ׳חג שמח׳״.
כשבעמותה ניסו להבין מדוע הנשים הללו לא פונות לקווי הסיוע הנפוצים, שמטרתם לתת מענה למצוקות נפשיות דחופות, התברר שרבות מהן נמנעות מלעשות זאת משום שהן חוששות שבצד השני של הקו יענה גבר. בנוסף, הן חוששות שלא יבינו את מצוקותיהן הייחודיות כנשים בזנות. לפעמים הן פשוט לא יודעות שהן במצוקה רגשית, אבל מרגישות שהן צריכות מישהי להתייעץ איתה. ״זו יכולה להיות התלבטות כמו איזה לקוח לבחור, או איפה לישון הלילה״, אומרת שפירא. ״לרוב האנשים ברור שברגע קשה אפשר להתקשר לקרוב משפחה או לחברה טובה. אבל כשאת בשוליים של השוליים אין לך לא חברה, לא אמא ולא אחות. הרבה פעמים בקצה הזנות יש המון בדידות. ובדידות מובילה לחוסר אונים״.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שנחקק חוק איסור צריכת שירותי זנות לפני כחמש שנים, מפעיל משרד הרווחה שורת מסגרות ומענים ייעודיים לנשים בזנות. החוק, שעיקרו מתן סמכות למשטרה לאכוף את איסור צריכת הזנות ולקנוס את הזנאים, כלל גם תקציב לפיתוח מענים לנשים ולגברים במעגל הזנות. שפירא, שעבדה במסגרות טיפוליות לצעירות במעגל הזנות, מסבירה שהקו ממלא צורך שהמענים הרשמיים לא מצליחים לספק.
״מסגרות טיפוליות הרבה פעמים מתקשות לתת מענה למי שנמצאות בתוך הזנות הפעילה", היא אומרת. "הן לא מתעוררות, הן מבטלות מפגשים, משתמשות בסמים. הן לא במקום של לעבור תהליך טיפולי״.
"אם היא מצליחה לומר לא, יש בזה המון ערך". מתוך ההכשרה
(צילום: ליאור שרון )
לדבריה, יש גם מי שלא מצליחות לפנות לטיפול כי ״הן נמצאות בהסתרה מוחלטת. הקהילה שלהן תוקיע אותן״. דוגמה מובהקת וכואבת לכך אפשר למצוא בעולם החרדי: ״עם חצאית הפליסה והכפתור של ׳בית יעקב׳, היא לא מסוגלת להגיע לכתובת שבה נותנים את הטיפול״. הקו הוא לעתים הדרך היחידה לגשש לעולם שבחוץ ולנסות לקבל עזרה, גם אם היא ראשונית מאוד. חלק מהשיחות האלה מתקיימות בוואטסאפ, ולא בטלפון ממש. ״אני חוששת שאני מחטיאה אותו״, כתבה אחת הנשים בשיחת הצ׳אט שנערכה השבוע במסגרת הסימולציה. המשתתפת היא אמנם מתנדבת בלבד, אך השיחה מבוססת על אינספור שיחות דומות שנערכו במציאות. אל הקו הן יכולות לפנות בלי להזדהות, בלי לספר איפה הן נמצאות, ובוודאי שאין צורך לפתוח קודם תיק ברווחה.
גם לנתק זה טוב
המתקשרת הבאה מספרת שהיא נמצאת על ספסל בגינה הציבורית. היא רבה עם הסרסור שלה, שאיתו היא מתגוררת לאחרונה, ולא מתחשק לה לחזור הביתה. ״אני רעבה״, היא אומרת למתנדבת על הקו, ״את יכולה לשלוח לי פיצה?״. שאלות מהסוג הזה, מסבירה שפירא למתנדבות המתלמדות, עלולות להכניס למלכוד. ״הרבה פעמים הרצון שלנו הוא לומר: ׳איך אפשר לעזור לך? מה את צריכה ממני?׳. אבל אנחנו לא גיבורות על, ואת הגלימה שלנו שכחנו בבית. אנחנו לא יכולות לעזור לה עכשיו באופן מעשי״.
(צילום: ליאור שרון)
וגם אם במקרה יש אפשרות לעזור באופן מעשי, שפירא מזכירה למתנדבות שזו לא מטרת הקו. כאן מספקים קודם כל צרכים רגשיים. האתגר הגדול הוא להצליח לעשות זאת כשבצד השני יש מצוקה גדולה וסערה רגשית.
בדומה לעזרה החומרית, הקו גם לא מתיימר להעניק טיפול, ובוודאי שאין לו יומרה לחלץ אף אחד ממעגל הזנות. ״הרבה מהנשים שמתקשרות אלינו נמצאות במרחק גדול מהיכולת לעמוד על הרגליים״, אומרת שפירא, ״בסוף, אם עזרנו לה רק להיום, אם היא הלכה לישון הלילה לא בהתקף חרדה, אם בזכות השיחה היא החליפה את המצעים במיטה כי על המצעים הנוכחיים היה לקוח - זה ממש ממש מספיק״.
שפירא מנחה את המתנדבות למצוא נקודות אור גם בדברים קטנים מאוד שעולים בשיחה, ואת הדברים הללו לנסות לשקף בחזרה לנשים שמתקשרות. הדרך לעזרה עוברת לעתים קרובות דרך נקודות אור קטנות שהמתקשרות עצמן מעלות במהלך השיחה: הילד שלהן, חתול הרחוב שבו הן מטפלות, או כל דבר אחר שממנו אפשר לשאוב כוח. לעתים, נקודת האור היא עצם הבחירה להתקשר ולבקש עזרה, ולפעמים האור נמצא אפילו בבחירה של הנשים לנתק בזעם את הטלפון כי משהו הרגיז אותן.
״אחד הקשיים הגדולים של נשים בזנות זו היכולת לומר ׳לא׳, לסרב, להיות בשליטה על החיים שלהן", אומרת שפירא. "החיים שלהן מנוהלים על ידי יצרים של אחרים". ולכן, אם מישהי בחרה לנתק את השיחה - היא רואה בכך הצלחה. אולי, בעתיד, היא תצליח לומר "לא" גם לדברים אחרים.
"אם היא מצליחה לומר ׳לא, זה לא מתאים לי׳, יש בזה המון ערך", אומרת שפירא. "אישה בזנות שמצליחה להגיד למתנדבת ׳אני לא סובלת אותך ואני לא אדבר איתך יותר׳ - בעיניי זו שיחת סיוע מוצלחת ביותר. זה וואו״.
