אני חייב להודות שמאז המחלה קשה לי יותר ללמוד דברים חדשים. אבל אני מנסה להבין את כללי המשחק החדשים. באמת. ואני קצת מסוחרר, ולא רק בגלל הדיסאוטונומיה. כבר חודשים שאני קורא, שומע, מתפעל: ראש הממשלה שלנו הוא מנהיג דגול. הוא שינה את פני המזרח התיכון, הציל את העם באמצעות מדיניות נועזת ובלתי מתפשרת. מי שלא מכיר יכול היה לחשוב שמדובר ביורש של דוד המלך.
ואני באמת רוצה לפרגן. כשמגיע מגיע. אבל אז אני חושב: אז הוא באמת הראש. והוא באמת אחראי. אם אני זוכר נכון, זה אפילו משהו שלימדו אותנו אי-שם בשיעורי האזרחות בתיכון. וזה מבלבל גם בלי להיות חולה – זה לא סתם סמנטיקה.
כי לשבעה באוקטובר – ה"אירוע" שהתחיל את הטלטלה שאנחנו קוראים לה "החיים" – הוא לא אחראי. לזה אחראים הדרגים הנמוכים, מערכת הביטחון, הקונספציה, המפקדים בשטח, הפקידים במשרדים. כל מי שלא הראש.
תרגיל מחשבתי קטן
בשביל לפתור את הבלבול, ננסה תרגיל מחשבתי קטן. תדמיינו מדינה רחוקה עם ראש ממשלה לא מוכר, לא חשוב מאיזה צד. עכשיו תדמיינו שהאסון הכי גדול בתולדות המדינה קרה במשמרת שלו. וששנתיים אחר כך קרה הישג צבאי מרשים – עדיין תחת המשמרת שלו.
עכשיו בואו נשאל את עצמנו בכנות, לא בפוליטיקה: האם הייתם אומרים שאותו ראש ממשלה אחראי להצלחה אך לא לכישלון? שהוא "שינה לטובה את ההיסטוריה"? או שהייתם אומרים שהמערכת כשלה ואז תיקנה את מה שקלקלה? התשובה פחות חשובה. ממילא אנחנו נוטים לתת תשובה אחרת אם ראש הממשלה הוא "שלנו" או "לא שלנו". לא בגלל פוליטיקה. בגלל מחנאות שמתחפשת לעקרונות. בכל זאת, פורים.
בפסיכולוגיה יש מושג בסיסי ולא מחמיא במיוחד: הטיות בשירות העצמי. כשמשהו מצליח, אנחנו מעדיפים לייחס אותו לחוכמה, לאופי, למנהיגות – גורמים פנימיים ויציבים. כשמשהו נכשל, פתאום זה הנסיבות, המזל, אנשים אחרים. לא בגלל ימין או שמאל, בגלל שאנחנו בני-אדם: קל לנו למצוא בעל בית להצלחות – וכתובת לשלוח אליה את "חשבון" הכישלונות. ככה אנחנו מבטיחים עתיד רצוף בהצלחות וחף מכישלונות.
טעות הייחוס הבסיסית היא הטיה מעניינת במיוחד. תמיד יש עליה שאלה במבחנים שלי. מדובר על הנטייה לראות מעשים שלנו כתוצר של נסיבות או גורמים חיצוניים, ומעשים של אחרים כתוצר של תכונות אישיות. כמו בתאונות (בלי עין). אנחנו לא אשמים, אלא התנאים. והצד השני פזיז, חסר חינוך או מסוכן.
זה בדיוק הקטע עם "שירות העצמי": זו חשיבה מוטיבציונית. אנחנו לא שוקלים ראיות באופן אובייקטיבי ומגיעים למסקנות; אנחנו מגיעים למסקנות ואז מוצאים ראיות "תומכות". זורקים חץ ורצים לסמן סביבו מטרה.
שקר שהמוח מספר לעצמו
מי שרוצה מנהיג דגול, יראה כל הצלחה כהוכחה לגדלותו וכל כישלון כלא קשור. זה לא שקר עצמי מודע. זה שקר שהמוח מספר לעצמו כדי להירגע. אלא שאם מדקדקים בעובדות, חוזר הבלבול.
למשל, בשנתיים האחרונות אנחנו שומעים מכל כיוון כמעט שהטייסים שלנו אנרכיסטים, בוגדים, סרבנים שפגעו בביטחון המדינה. שרים ומובילי דעה אמרו, ברחל בתך הקטנה, "מי בכלל צריך אותם?", ושמאחורי המחאה מסתתרת פגיעה ברצון העם. אפילו יש קמפיינים ציבוריים נגדם בימים אלה.
והנה פתאום הטייסים הם הטלפיים הארוכות של הספק-מנהיג ספק-לביא האדיר שלנו. כנראה שלא היה אפשר "להחליף אותם בגולני" – בלי לזלזל בלוחמי החטיבה המופלאים.
זה לא בגלל שאקדמאי שמאלני שמנתח לעייפה הצלחה לאומית בשביל למצוא בה פגם ולהפיל אותו על ביבי. אני לא מדבר על אשמים או גיבורים. אני מדבר על אחריות, ומבקש קצת עקביות – זה הכול
הבלבול נובע מכך שמדובר באותם טייסים, באותו חיל אוויר ובאותו צבא. ובאותו הראש ובאותה ממשלה. מה שהשתנה זה רק שהתוצאה יותר טובה. ופתאום כולם גיבורים – אפילו כששבוע לפני הם היו או "בוגדים" או "לא אחראים".
זה קורה כי דבר אחד לא משתנה: הצלחה תמיד עולה למעלה, וכישלון תמיד יורד למטה. לא סתם אומרים "להצלחה אבות רבים אבל הכישלון יתום".
ולא, זה לא בגלל שאקדמאי שמאלני שמנתח לעייפה הצלחה לאומית בשביל למצוא בה פגם ולהפיל אותו על ביבי. אני לא מדבר על אשמים או גיבורים. אני מדבר על אחריות, ומבקש קצת עקביות – זה הכול.
אחריות שלטונית בדמוקרטיה פרלמנטרית כמו המדינה שאנחנו אוהבים לכנות "ישראל" היא עיקרון סימטרי. מי שמבקש קרדיט על המדיניות, האסטרטגיה, ההחלטות האמיצות – חייב לשאת באחריות גם כשהתוצאות פחות מחמיאות. ולהפך: אי אפשר להאשים בכישלונות בלי לתת קרדיט על הצלחות.
אחריות זה לא בופה במסעדת "אכול-כפי-יכולתך", שבוחרים רק מה שרוצים. זו מסעדה שמגישה חשבון מלא גם כשלא נהנינו.
אלא אם יש איזה נוהל חדש שאומר להעיר את הראש רק כשהמדינה תוקפת, ולא כשהיא מותקפת. זה יכול להסביר למה גיבורי הצלחה לא אחראים לכישלון: תלוי אם העירו את הגיבור לפני או אחרי שהמטוסים הוזנקו.
אבל הנקודה היא לא "כן ביבי לא ביבי". הנקודה היא מהי מנהיגות. כזאת שלא תלויה במחנאות – מה שנקרא מנהיגות אחראית אולד-פאשן. אחריות ציבורית היא עקרון מהותי, לא נוצות להתהדר בהן ברשתות החברתיות. מנהיג אמיתי נושא תמיד באחריות. ובעיקר כשזה לא נוח – ולא רק כשזה מחמיא לגווני סגול.
אלא שבמנהיגות שלנו, המשפט המפורסם מתהפך. ההצלחה מקבלת אב אחד ומיוחד, בעוד שהכישלון מתפזר בין המון ילדים חורגים. ילדים שהקדישו את חייהם למען המדינה – ולרצות את אבא.
ועדיין, אין ספק שמדובר במנהיג יחיד במינו. עוד לא הספקנו ליהנות מהמזרח התיכון החדש שהוא נתן לנו במתנה בשנה שעברה, וכבר קיבלנו מזרח תיכון חדש בריבוע. מה עשינו שמגיע לנו כל הטוב הזה? ואיך זה שמרוב הצלחות צבאיות, אנחנו נלחמים מעל שנתיים בדיוק באותם אויבים, כאילו כל אויב עושה respawn כמו במשחקי הווידאו של הילדים שלי?
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאולי זה יותר פשוט ממה שחשבתי וזו לא סתירה, רק בריחה מאחריות. אבל מנהיגים לא אמורים לברוח מאחריות, הם צריכים לרוץ אליה בזרועות פתוחות. נראה שקצת שכחנו את זה. ואז עולה בלבול חדש. למה להלל מנהיגים שלוקחים סמכות מלאה – עם אחריות סלקטיבית?
זה קצת מבלבל, אבל לפחות זה מסביר למה הראש או "אשם" או "גיבור", ולמה טייסים גם "בוגדים" וגם "גיבורים" – הכל תלוי בתזמון. או את מי אתה שואל. אולי אני עדיין מסוחרר, אבל לפחות למדתי פתגם חדש: "להצלחות יש אב אחד; לכישלונות – ועדת חקירה ממשלתית".
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
