שורדת השואה רות הרן, תושבת קיבוץ בארי שניצלה ממתקפת 7 באוקטובר, הלכה לעולמה הלילה (בין שבת לראשון) והיא בת 90. הרן, ילידת רומניה, ניצלה ביום המתקפה כשנחלצה ממחבלי חמאס שדפקו על דלת ביתה. בנה אבשלום נרצח, ושבעה נוספים מבני משפחתה נחטפו ושוחררו מהשבי, בהם הנינים נווה בן השמונה ויהל בת השלוש.
בינואר האחרון הרן הובילה את הקמפיין של מערך ההסברה הלאומי לציון יום השואה הבינלאומי, ובו דיברה על הדמיון הנורא בין הזוועות שהתרחשו בשואה לבין הטבח. בראיון ל-ynet ביום השואה בחודש מאי 2024 היא סיפרה: "נולדתי בבוקרשט בשנת 1935. רומניה הפכה לבעלת ברית של גרמניה הנאצית בשנת 1940. אבא שלי, שהיה רופא, גורש והועסק בבית חולים באודסה. אמא ברחה איתנו מרומניה כדי להתאחד עם אבא באודסה, רגע לפני שמדינות הציר הטילו מצור על העיר. ב־1941 נמלטנו מאודסה רגע לפני שהעיר נכנעה. עשרות אלפי יהודים נטבחו שם.
״הייתי אז ילדה, בקושי בת שבע, כך אזכור עד יומי האחרון את השואה דרך עיניים של ילדה קטנה, שנאלצה להיות במנוסה מהמוות שארב לנו בכל מקום בזמן שהכוחות הנאצים שלטו באירופה. אני אזכור לנצח את הפחד המבועת, את הרעב במהלך הבריחה שלנו, את ההפצצות של הנאצים המתקרבים. הצלחנו כנגד כל הסיכויים להישאר ביחד כל המשפחה, עשינו דרך מפרכת לאוזבקיסטן. אבא שלי טיפל בהרבה מקרים של מגפת הטיפוס בקרב הפליטים הנמלטים, אך בסופו של דבר המחלה שמה קץ גם לחייו".
״רק לילה החיילים שלנו חילצו אותי והובילו אותי למקום בטוח. ראיתי מסביב גופות. זה היה נורא. הייתי שוב עדה למוות, בתים שרופים. רצח של אנשים ותינוקות רכים, חפים מכל פשע. זה הציף זיכרונות קשים מהשואה. ברגע שרוצחים תינוקות במיטות, ברגע שפוגעים בנשים, אונסים אותן, רוצחים אותן באכזריות, בשטניות — זו שואה״
לישראל הרן עלתה בשנת 1947 עם אמה ואחיה, באופן בלתי חוקי. עשרות שנים לאחר מכן, ב-7 באוקטובר 2023, היא שוב מצאה את עצמה מתמודדת עם התופת.
"הייתי לבד בבית בבארי בשבת של שמחת תורה״, היא סיפרה על השבת הארורה, ״התעוררתי ממטחי הרקטות, מיד ניסיתי להשיג את אבשלום ולא הצלחתי, לא הייתה שום תגובה גם מכלתי ומהנכדים. מבעד לחלון הבחנתי בחמושים על המדשאה הקדמית ואז הייתה דפיקה חזקה על הדלת. ראיתי אותם עם הסרט הירוק על הראש, הם היו מפחידים מאוד, אבל לא יודעת איך, לא פחדתי. נעמדתי רגע, ופתאום קראו להם. הסתובבתי וברחתי מהר פנימה לתוך הבית. נשארתי במסתור שלי רועדת מפחד במשך 15 שעות. אלו היו שעות ארוכות מאוד.
״רק בשעות הלילה החיילים שלנו חילצו אותי והובילו אותי למקום בטוח. ראיתי מסביב גופות. זה היה נורא. הייתי שוב עדה למוות, בתים שרופים. רצח של אנשים ותינוקות רכים, חפים מכל פשע. עבורי זה הציף זיכרונות קשים מהשואה. ברגע שרוצחים תינוקות במיטות, ברגע שפוגעים בנשים, אונסים אותן, רוצחים אותן באכזריות, בשטניות, על לא עוול בכפן — זו שואה״.
ימים ספורים לאחר מכן, הרן התבשרה כי בנה אבשלום נרצח, בן 66 במותו.
