"זה לא אתה, זו אני", כלומר - אתה בסדר, אבל הבעיה היא אצלי. הראשון שהמציא את משפט הפרידה הקלאסי הזה, עשה זאת כדי לרכך את אי הנעימות והמבוכה בשיחת "יחסינו לאן" בין בני זוג. גם אם לא באמת מתכוונים לכך, יש כאן מקום של לקיחת אחריות על החלק שלי במשבר. ומה שטוב כאן, מתאים גם למצב שאליו נקלעה ישראל מול כל העולם.
מוקדם יותר השבוע התייחס רה"מ נתניהו לקריסתה של ישראל בדעת הקהל בארה"ב. "זה אופנתי עכשיו במדינות רבות בגלל התקשורת והרשתות החברתיות שלהם שמוצפות בחומר אנטי-ישראלי ואנטישמי", אמר נתניהו בריאיון לרשת פוקס האמריקאית. כלומר - זה לא אני, זה אתם. האמנם?
ישראל אכן תופסת נפח בלתי פרופורציונלי בשיח הציבורי הגלובלי. חלקים נרחבים ממנו מבוססים על אינפורמציה שגויה ומוטית. ישראל נתפסת לא אחת כבריון נקמן, צמא דם ואכזר. בנתניהו עצמו דבקה תדמית שלילית ביותר, העומדת בשורה אחת עם דיקטטורים מרושעים. השיח הציבורי הרעיל סביב ישראל תופס מקום ב"pop culture" ותורם גם לרנסנס של תיאוריות אנטישמיות קדומות. כל ישראלי שמסתובב בחו"ל מכיר זאת היטב. אנטישמיות, במובנים מסוימים היא אכן גזירת גורל. אך עם כל הכבוד, לטעון שכולם אנטישמיים זו לא תוכנית עבודה.
קריאה לחרם נגד ישראל מצד ארגון פרו-פלסטיני
(צילום: Tartezy, shutterstock)
כשרה"מ אמר את שאמר לרשת פוקס, הוא עשה לעצמו ולממשלתו הנחה גדולה. הוא התעלם בדבריו מגורמים מבית שמציתים את אותה איבה כלפינו ברשתות. הוא הבליג ומבליג על התנהלותם של ישראלים שמוציאים את דיבתנו בעולם. ולא, אני לא מתכוון לשוברים שתיקה. אני מתכוון לשרים וחברי כנסת בכירים בישראל. אני מתכוון לשר לביטחון לאומי שתיעד עצמו נוהג באלימות ומשפיל את משתתפי המשט האחרון לעזה. אותו שר בכיר, חבר קבינט, שצייץ לאחרונה ברשת X: "על כל דמעה של אמא ישראלית, אלף אמהות לבנוניות צריכות לבכות" ואף התבטא כנגד ההסכם עם ממשלת לבנון. שר אחר ממפלגתו טען כי "אין דבר כזה בלתי מעורבים בעזה", וכאשר נשאל האם יש להטיל פצצת אטום על כל עזה השיב "זאת אחת האפשרויות". הוא אף הוסיף כי "הממשלה דוהרת לזה שעזה נמחקת, תודה להשם שאנחנו מוחקים את הרוע הזה. כל עזה תהיה יהודית". בנוסף, שרים וחברי כנסת אחרים מהקואליציה התבטאו לא אחת על שאיפות טריטוריאליות בעזה, לבנון ובסוריה – בניגוד גמור לכאורה מהמדיניות המוצהרת של רה"מ עצמו.
רה"מ נתניהו אולי יתפלא לשמוע שהתוכן שמייצרים שריו ושותפיו לקואליציה חורך את הרשתות. תוכן כחול לבן, תוצרת ישראל – לא תוצרת טורקיה או קטאר.
ברבים מהמקרים שותפיי לשיח לא ידעו למקם את יהודה ושומרון או עזה על המפה, אך הם בהחלט הכירו את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ואף ידעו לצטטם די במדויק
בשנה האחרונה השלמתי לימודי תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון. ניהלתי לא פעם שיחות מורכבות על המצב במזרח-התיכון. ברבים מהמקרים שותפיי לשיח לא ידעו למקם את יהודה ושומרון או עזה על המפה, אך הם בהחלט הכירו את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ואף ידעו לצטטם די במדויק. בחלק מהמקרים טענתי בפני חבריי לשיח כי אף שהשניים מרבים להתבטא באופן שערורייתי, הם לרוב אינם משקפים את המדיניות הישראלית בפועל. הצגתי להם גם ציוצים של רה"מ התומכים בכך. חבריי לשיח, בצדק מבחינתם התקשו להשתכנע. איך אפשר לטעון ששרים בכירים, חברי קבינט לא קובעים מדיניות? איך אפשר לטעון מצד אחד, שאנחנו חייבים לקחת ברצינות איומים מילוליים חריפים של אויבנו כלפי ישראל ובאותה נשימה לטעון שלא צריך להתייחס לאמירות של בכירים ישראלים? היה מצופה ששר הפועל במופגן שוב ושוב כנגד מדיניות ממשלתו יפוטר לאלתר. וכאשר זה לא המצב, כיצד ניתן לטעון שהאיש לא מייצג את ישראל הרשמית? אני ככל הנראה, לא הייתי משתכנע.
שינוי דעת הקהל העולמית כלפי ישראל היא משימה מורכבת שמרגישה לעיתים כמו ריקון האוקיינוס בכפית. הרבה מאוד אנשים טובים ומוכשרים עובדים קשה על כך בארץ ובעולם. החל ממשרד החוץ, דרך החברה האזרחית הישראלית ועד ליהדות ארצות הברית שחווה על בשרה את המשבר. המינימום שההנהגה הישראלית צריכה לעשות זה לא להפריע. לפני שמתלוננים על התוכן האנטישמי והאנטי-ישראלי ברשתות, הממשלה חייבת לעשות חשבון נפש בעצמה ולהתחיל לנהוג באחריות. או במלים אחרות להכיר בכך שזה "לא אתה, זה אני". או לפחות זה גם אני.
עו"ד גלעד אבן ספיר הוא בוגר MPM, אוניברסיטת ג'ורג'טאון
