בשבועות שלפני הבחירות בישראל הציב הליכוד את דיוקנו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן על כרזה אחת עם מנהיג איראן מוג'תבא חמינאי, מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם וראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני. "הם רוצים שנתניהו יפסיד. אל תתנו להם לנצח", נכתב על הכרזה. כך קיבל הדימוי של טורקיה כ"איום הבא" אחרי איראן ביטוי חזותי בקמפיין הבחירות. אבל מה קורה כשהדימוי הזה ממשיך לעצב את האופן שבו אנחנו קוראים את טורקיה גם אחרי שהקלפיות נסגרות? כשכל מסר מאנקרה נקרא דרך ציפייה לעימות, קל להחמיץ רגעים שבהם גם לטורקיה יש עניין לבלום את ההסלמה.
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן
(צילום: AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)
בליל הבחירות השווה ביאנט (bianet), אתר חדשות עצמאי בטורקיה המזוהה עם סיקור זכויות אדם, בין מדגמי כאן 11, חדשות 12 וחדשות 13 לבין המדגם של ערוץ 14, המזוהה עם נתניהו. למרות הפער בין המדגמים, ביאנט ציין שבשני התרחישים נותר גוש נתניהו מתחת לרוב הדרוש להרכבת ממשלה. האתר גם הבחין בין רע"ם לרשימה המשותפת והראה שלפי מדגמי שלושת הערוצים, אפילו תמיכה של רע"ם הייתה מביאה את גוש איזנקוט ל-59 מנדטים בלבד. כך, כבר בליל הבחירות, העמיד ביאנט במרכז את השאלה שתלווה את ישראל גם אחרי ספירת הקולות. מי יוכל להרכיב ממשלה, ובתמיכת מי?
תשומת הלב למפלגות הערביות נמשכה גם אחרי ליל הבחירות. סוכנות הידיעות הממלכתית אנאדולו עקבה אחר ניסיונו של איזנקוט לגייס את תמיכת המפלגות החרדיות כדי להרכיב ממשלה בלי להישען על המפלגות הערביות. העיתון השמאלי אוורנסל (Evrensel) הביא את פרשנותו של העיתונאי הישראלי אורן זיו, שייחס את המבוי הסתום לגזענות ולדה-לגיטימציה של המפלגות הערביות. משתי הזוויות עלה אותו מתח בפוליטיקה הישראלית. המפלגות הערביות זכו יחד ב-19 מנדטים, אך גם כשבכוחן היה לסייע בהקמת ממשלה, איזנקוט חיפש שותפים במקומות אחרים.
דריכות באנקרה
גם באנקרה, אפשר היה לראות כבר בשבועות שקדמו לבחירות את הדריכות והציפייה לקראת הבחירות בישראל. בספטמבר, כשנשאל בריאיון ל"ניוזוויק" על הצגתה של טורקיה כ"איום הבא" אחרי איראן, קשר ארדואן את הדברים לאווירת הבחירות בישראל. באיפוק שאינו אופייני להתבטאויותיו בהקשר של ישראל בשנים האחרונות, הוא הדגיש כי לטורקיה אין עוינות כלפי הציבור הישראלי וכי התנגדותה מופנית למדיניות הממשלה. גם שר החוץ האקאן פידאן אמר ביולי האחרון בריאיון ל־The National כי ״אין סיבה לעימות גלוי״ בין שתי המדינות. כשנשאל אם אפשר לדון עם נתניהו בשינוי תפיסת הביטחון הישראלית, השיב ״נקווה שתהיה ממשלה טובה יותר״. בדבריהם אפשר היה לראות את האיתות לישראל: בעיצומו של העימות הפומבי עם ממשלת נתניהו, אנקרה השאירה פתח לשיח עם מי שירכיבו את הממשלה הבאה.
ערוץ שיח, ישיר או עקיף, יכול לסייע לישראל לברר מה מתוכנן בשטח ולהבהיר לאנקרה אילו צעדים היא רואה כאיום, לפני שתקיפת אזהרה תגרור את שתי המדינות לעימות
גם ביחסים קרים, יש ערך ביטחוני ליכולת לדבר לפני שמחליטים אם לצאת לפעולה כנגד. התקיפה הישראלית בשדה התעופה הצבאי אבו א־ד׳הור בצפון־מערב סוריה באוגוסט המחישה מדוע. לפי הגרסה הישראלית, דמשק עמדה לאפשר לכוחות טורקיים להיערך בבסיס. השליח האמריקאי טום בארק העלה אפשרות שמדובר היה בהרחבת תוכנית אימונים לצבא הסורי, ושר הביטחון ישראל כ"ץ חלק על גרסתו. כפי שמסבירים ד"ר כרמית ולנסי ואמל חאיכ מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, להקמת תשתית צבאית תורכית עצמאית בסוריה יש משמעות ביטחונית שונה מזו של הכשרת חיילים סורים בבסיס שבשליטת דמשק.
צמרת לוי-דפני צילום: שחר פליישמן ערוץ שיח, ישיר או עקיף, יכול לסייע לישראל לברר מה מתוכנן בשטח ולהבהיר לאנקרה אילו צעדים היא רואה כאיום, לפני שתקיפת אזהרה תגרור את שתי המדינות לעימות. כשההבחנה הזאת מיטשטשת, ישראל עלולה להגיב גם למהלכים שמשמעותם הביטחונית מוגבלת, ולהיקלע לעימות ישיר עם טורקיה. ערוץ ישיר או עקיף יכול לסייע לישראל לברר מה טורקיה מתכוונת לעשות בשטח, להבהיר אילו צעדים היא רואה כאיום, ולצמצם את הסיכון שתקיפת אזהרה תהפוך לתחילתו של עימות ששני הצדדים מעוניינים למנוע.
מה היינו רואים אם כן אילו התבוננו בטורקיה באותה דקדקנות שבה קראו כלי התקשורת שלה את הבחירות אצלנו? היינו רואים מדינה שמבינה שהפערים בתפיסת הביטחון בין מפלגות הימין משני צדי הגושים בישראל מצומצמים, ולכן חילופי שלטון כשלעצמם לא צפויים לשנות את יסודותיה. המחלוקות המהותיות בינה לבין ישראל סביב השליטה סוריה, עזה, הסיפוח בגדה ופתרון שתי המדינות מצמצמות את הסיכוי לחזרה ליחסים פתוחים וחמים עמם. ובכל זאת, היינו גם רואים את התקווה שבממשלה הבאה יהיו מי שאפשר יהיה לנהל עמם שיח ענייני, לצמצם את הסיכון לעימות ולשתף פעולה במקום שבו האינטרסים נפגשים. האפשרות הזאת ראויה לתשומת לב גם בירושלים.
ד"ר צמרת לוי-דפני, חוקרת ומרצה המתמחה בטורקיה ובמזרח התיכון, וחברה בפורום דבורה והפורום לחשיבה אזורית
