כשהילדים יעבירו את הבוקר הזה בבית במקום בכיתה, תהיה לנו הזדמנות לתת להם שיעור חינוך גרסת אבא ואמא. תהיה לנו הזדמנות להסביר להם למה היום הם לא יתייצבו עם הצלצול בכיתה ובגן - כי כשעושים משהו לא הוגן באופן כה בוטה, קל לנמק אותו גם לילדה בת שש.
מחר ישבתו נשות ואנשי החינוך שלנו בגלל קיצוץ רוחבי שנכפה עליהם עקב עלויות המלחמה. ולא רק עליהם - על כל עובדי המגזר הציבורי. אבל בממשלת ישראל אי-אפשר בלי פוילעשטיק שיהפוך צעד גרוע לעוד יותר גרוע: בעקבות לחצים כבדים של המפלגות החרדיות, הקיצוץ הרוחבי מדלג מעל המוסדות החרדיים בתעלול בירוקרטי, והם לא ייפגעו. כלומר, שוב ממשלת ישראל עושה את מה שהיא מצטיינת בו: דופקת את הציבור המשרת והעובד למען המלחמה ומאתרגת את הקהילות שבאופן עקבי לא לוקחות בה חלק. כל זאת, בזמן שהיא מתעקשת להחזיק משרדי ממשלה מיותרים ולהביא את סכום הכספים הקואליציוניים לשיא שלא נראה כמוהו.
התגובות של שר החינוך קיש ושר האוצר סמוטריץ' הן שיעור בפני עצמו - שיעור בבריחה מאחריות ובאחיזת עיניים
התגובות של שר החינוך קיש ושר האוצר סמוטריץ' הן שיעור בפני עצמו - שיעור בבריחה מאחריות ובאחיזת עיניים. שר החינוך מגבה את השביתה ומאשים את פקידי האוצר בקיצוץ הרוחבי, למרות שהוא במו ידיו הצביע על התקציב שבו נגזר על הקיצוץ הביזיוני הזה. לא מלאך ולא שרף ולא פקיד הם האחראים להחלטה, אלא סמוטריץ' וקיש וכל חבריהם לקואליציה.
ושר האוצר? הוא האשים את ארגוני המורות והמורים שפוגעים במשפחות המילואים, שממילא מתקשות לשאת בנטל, כשאמר: "אינני מעלה בדעתי שבשעה שמאות אלפי מילואימניקים עוזבים הכול - בית, משפחה, עבודה ופרנסה - ומוסרים את נפשם על הגנת המולדת, דווקא מי שמחנכים את ילדינו יפתחו בשביתה ויפגעו במאמץ המלחמתי בגלל ויכוח על האופן שבו תחול הפחתה של כמה אחוזי שכר בודדים באופן זמני". ההאשמה הזו היא לא סתם אטומה - היא אכזרית. סמוטריץ' יודע היטב שחלק עצום ממשרתי המילואים הם אותם אנשי חינוך ששכרם מקוצץ. שהמילואימניק שנקרא שוב בצו 8 הוא מי שנשוי לגננת ששובתת, או מורה בעצמו. שאותה אוכלוסייה שמשרתת ועובדת היא זו שנדפקת פעמיים. במגזר של סמוטריץ', הדתי-לאומי, יש משרתי מילואים ואנשי חינוך לרוב. גם זה לא אכפת לו. הוא פשוט מעדיף לעוות את האמת במקום להתמודד עם החלטותיו הרעות.
שתי התגובות הללו, של קיש ושל סמוטריץ', הן כל הסיפור של ממשלת ישראל בקליפת אגוז: בריחה מאחריות והאשמת הקורבן. הראשון מאשים את הפקידים, השני מאשים את האזרחים. הממשלה? מה היא קשורה? ממתי משהו ממה שקורה הוא בתחום אחריותה.
זו הממשלה וזה סדר העדיפויות שלה: קודם כול מלחמה בלתי נגמרת בזמן שכספי ציבור נשפכים כמים עבור אינטרסים פוליטיים, אחר כך קיצוץ רוחבי אך סלקטיבי שמדלג מעל שותפים פוליטיים שזוכים להנחות באופן עקבי, ולבסוף - רמיסת האזרחים הפשוטים שנכנסים לכיתות, לקליניקות או לטנקים והפיכת מאבקם ללא לגיטימי.
אין מורות בישראל. פשוט אין. כל הורה יודע את זה. כל מנהלת. פשוט אין מורים. מאחדים כיתות, נותנים לאנשים ללא הכשרה ללמד מתמטיקה או אנגלית. דמיינו מציאות שבה שרי החינוך והאוצר משלבים ידיים ומגדירים את שיקום מערכת החינוך כיעד לאומי. עכשיו תתעוררו
ואם כבר מדברים על מערכת החינוך, ככה באגביות, רק בגלל המלחמה, אולי כדאי לגלות עוד סוד: אין מורות בישראל. פשוט אין. כל הורה יודע את זה. כל מנהלת. פשוט אין מורים. מאחדים כיתות, נותנים לאנשים ללא הכשרה ללמד מתמטיקה או אנגלית, מקבלים אנשים לא מתאימים רק כדי למלא את השורות. דמיינו מציאות שבה שרי החינוך והאוצר משלבים ידיים ומגדירים את שיקום מערכת החינוך כיעד לאומי. עכשיו תתעוררו.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס שביתות הן כלי שמעצבן את הציבור, אבל פעם אחת ראוי שהציבור יתעצבן באמת. יחד עם השובתים, לא נגדם. לא רק בגלל העוול הנקודתי, אלא בגלל העוול המתמשך. ואולי הכעס המוצדק הזה יתורגם כבר למרחב של בנייה ושיקום - בניית הברית האזרחית שרואה את טובת הכלל, וגם יודעת להעמיד חלופה פוליטית כזו.
