בימים כאלה, קשה להימנע מהתחושה שהעולם הולך ונעשה מקום גרוע יותר. לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, קל להסתכל סביב ולראות רק פילוג, חוסר אמון, אלימות, ואפילו אכזריות בחיי היומיום – מהפוליטיקה ועד היחס אחד לשני בכבישים. אבל בתוך כל זה, אני מנסה לשאול את עצמי: האם המציאות באמת הפכה גרועה יותר, או שייתכן שחלק מהתפיסה השלילית נובע מזה שאנחנו פשוט תופסים אותה כך, גם אם לא בהכרח בצדק?
הרי בני אדם אינם מכונות אובייקטיביות של תפיסת מציאות. להיפך – הנטייה האנושית שלנו לעבד נתונים באופן סלקטיבי משפיעה על איך שאנחנו חווים את העולם. מחקר מעניין שהתפרסם בשנת 2018 מציע זווית מרתקת לשאלה הזו. המאמר הזה הראה שהתפיסה האנושית אינה אבסולוטית אלא יחסית – כלומר, אנחנו לא שופטים דברים לפי אמת מידה קבועה אלא לפי מה שקורה סביבנו. וזה אומר שהסטנדרטים שלנו זזים עם הזמן, ודווקא כשדברים משתפרים והסטנדרטים שלנו מחמירים, אנחנו לא תופסים את העולם כמשתפר, מפני שהסטנדרטים שלנו נהיים יותר מחמירים.
כשהעולם משתנה, גם הקריטריונים שלנו משתנים
במחקר, הציגו למשתתפים נקודות בצבעים שונים וביקשו מהם לזהות איזה מהן כחולות. כאשר כמות הנקודות הכחולות ירדה, המשתתפים החלו “לראות” יותר נקודות סגולות בתור כחולות – כלומר, הם הרחיבו את ההגדרה של מה נחשב לכחול בהתאם למציאות החדשה. באותה שיטה, החוקרים בחנו גם תפיסות של מוסר. כשהמשתתפים נחשפו לפחות ופחות התנהגויות לא-אתיות, הם החלו לשפוט התנהגויות שבעבר נתפסו כאפורות – לא לגמרי אתיות ולא לגמרי לא-אתיות – כיותר לא-אתיות. מה שהראה שהמוח שלנו משנה את תפיסת האתיות ומשנה את הקריטריון למה אתי ולא אתי, וכשרמת האתיקה משתפרת, רמת המוסריות שלנו והביקורתיות שלנו דווקא עולה.
מה שהמחקר הזה בעצם אומר הוא שהתפיסה שלנו של מה נחשב לבעייתי אינה קבועה, אלא משתנה בהתאם להיצע של הדברים שאנחנו נחשפים אליהם. אם למשל החברה שלנו הפכה עם השנים לפחות מושחתת, או שפחות התנהגויות חמורות מגיעות לידיעתנו, ואנחנו נתחיל לשפוט התנהגויות שבעבר היינו רואים כזניחות – כבעייתיות יותר. וזה יוצר פרדוקס: ככל שהעולם משתפר, הסטנדרטים שלנו מחמירים, ולכן איננו מרגישים שהוא באמת משתפר.
האם זה אומר שהמציאות פחות גרועה ממה שנדמה לנו?
זו שאלה מסובכת. ייתכן שבאמת יש פחות עוולות בארץ ובעולם, אבל בגלל שהחושים שלנו מותאמים למציאות יחסית, אנחנו עדיין מרגישים שהמון דברים נוראים מתרחשים. במילים אחרות, גם אם יש פחות התנהגויות לא-מוסריות בפועל, אנחנו רואים את אלה שנשארו כגרועות יותר – והתחושה היא שהמצב חמור ורק מחמיר.
למרות שאני מבין את ההטיה הקוגניטיבית הזו, היא עדיין משפיעה עליי. וזה, אולי, הלקח הכי חשוב: ההבנה של איך המוח שלנו עובד לא תמיד מספיקה כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים את העולם
אבל כאן מגיעה הדילמה האישית שלי: אני מכיר את המחקר הזה היטב, חזרתי וקראתי אותו, אני יודע שהנתונים תומכים במסקנה שלו, ובכל זאת… האם אני באמת יכול להרגיש שהמציאות פחות נוראית משהיא נראית לי? לא ממש. למרות שאני מבין את ההטיה הקוגניטיבית הזו, היא עדיין משפיעה עליי. וזה, אולי, הלקח הכי חשוב: ההבנה של איך המוח שלנו עובד לא תמיד מספיקה כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים את העולם.
ולמרות שזה מאוד קשה ונוגד את הטבע האנושי שלנו בואו ננסה בפעם הבאה שנראה את הכותרות בעיתונים ונרגיש שהכול מתפרק, לשאול את עצמנו – האם המצב באמת כל כך נורא, או שחלק מהתשובה הוא שהמוח שלנו משחק איתנו משחקי תפיסה?
