אחד המפנים העמוקים של תקופתנו אינו פוליטי אלא מטפיזי: קריסת מושג האמת המשותפת. במשך מאות שנים התקיימה בחברה ההנחה שיש אמת אחת, או לפחות נקודת מבט אובייקטיבית עדיפה לגבי המציאות, ושקיימת דרך מוסכמת להגיע אליה. בימי הביניים האמת נמסרה משמיים והוכרה דרך סמכות דתית; בעידן הנאורות האמת נחשבה כתכונה של המציאות עצמה, והמדע, ההיגיון והספק היו הכלים לגילויה.
בעשורים האחרונים הבסיס הזה התפורר. לא רק שאין הסכמה על מהי האמת - אין הסכמה על עצם קיומה של אמת אחת, וכל שכן על מנגנון הכרעה שיוכל לייצר הסכמה חברתית רחבה סביב אותה אמת. מוסדות שבעבר נתפסו כמפיקי אמת - המדינה, המדע, הדת, האקדמיה, בתי המשפט והעיתונות איבדו את סמכותם. במקום אמת משותפת נוצר ריבוי נרטיבים, ריבוי מציאויות שווי-לגיטימציה, ללא יכולת מוסכמת להכריע ביניהם. זהו שינוי מטפיזי שמערער את עצם האפשרות של קיום חברתי על בסיס משותף.
כישלון הליברליזם והפער בין אידיאל למציאות
במקביל לקריסת מושג האמת מתרחשת התפקחות מהליברליזם. הליברליזם הציג את עצמו כפרויקט מוסרי אוניברסלי של חירות, שוויון וזכויות אדם טבעיות, אך בפועל פעל תמיד בתוך מערך של כוח, אינטרסים ומבנים כלכליים. הוא הבטיח שוויון ויצר היררכיות חדשות; דיבר על אוניברסליות ואפשר אפליה מתמשכת; טען לשקיפות אך הונע בידי אליטות, מוסדות והון.
כאשר נחשף הפער בין האתוס הליברלי למציאות, גם באמצעות טכנולוגיה, ורשתות חברתיות - קרס האמון בפרויקט כולו. לא מפני שהאידיאלים היו שקריים, אלא משום שהתברר שהליברליזם לא ביטל את הכוח, אלא רק הסתיר אותו. בעידן הנוכחי המסכה נופלת, ונשאר הכוח עצמו.
עליית עידן הכוח
מתוך קריסת האמת וכישלון הליברליזם עולה עידן שבו הכוח הופך לעיקרון מארגן. אם בעבר ניסו הדת, התבונה והמדע לרסן את הכוח ולהכפיפו לערכים אוניברסליים, הרי שכיום כסף, שליטה בנרטיב, השפעה, נראות ויכולת כפייה הם המטבעות האמיתיים. הכוח אינו נזקק עוד להצדקה מוסרית כוללת; הוא פועל בגלוי, מתוך אינטרסים, בעולם שאין בו אמת אחת שמגבילה אותו.
זהו עולם פרגמטי ולעיתים ציני, אך גם כן יותר: אין אידיאולוגיות שמסתירות אינטרסים – יש פשוט אינטרסים. פרדוקסלית, דווקא חשיפת הכוח מאפשרת פלורליזם עמוק יותר. קבוצות ותרבויות אינן נדרשות עוד להצדיק את עצמן בשם אמת אוניברסלית; הן מתקיימות זו לצד זו מתוך מאזן כוחות ולעיתים תוך שיתוף פעולה להשגת מטרה מוגבלת משותפת. בעולם של כוח אף קבוצה לא צריכה להצדיק את עצמה לפי אמת אוניברסלית. היא רק צריכה לנהל את יחסי הכוח והשותפות בתוך מציאות מרובת אמיתות.
לא חזרה לעבר, אלא סדר חדש
הנטייה לראות בהווה חזרה לפאשיזם, לנאציזם או לשלטון דתי מחטיאה את המהות. אידיאולוגיות אלו נשענו על אמת אחת מוחלטת. גם הליברליזם פעל מתוך אותה הנחה. קריסת מושג האמת משנה את כללי המשחק: אין חזרה לאידיאולוגיה מאחדת, אלא הופעת סדר חדש, מקוטע, פרגמטי ולעיתים כאוטי, שבו קבוצות חיות זו לצד זו ללא מנגנון הכרעה עליון.
הפער בין נראות למציאות
אחד הסימפטומים הבולטים של העידן החדש הוא הפער והבלבול בין ספירת הנראות לספירת המציאות. הפוליטיקה והתקשורת הפכו לזירות של ייצור הופעה: כותרות, פרובוקציות, רגש ותשומת לב. במרחב נראות זה אין חשיבות ליכולת ביצוע או להשלכות ארוכות טווח. במקביל, המציאות עצמה - כלכלה, ביטחון ויחסים בין־לאומיים מתנהלת בשקט, לפי מאזן כוחות, שותפויות ואינטרסים.
הפער הזה בולט במיוחד בישראל, שבה השיח הציבורי רווי סיסמאות דרמטיות, בעוד ההחלטות המשמעותיות מתקבלות מאחורי הקלעים. הבעיה אינה רק הטעיית הציבור, אלא הבלבול בין נראות למציאות. בעולם של כוח, הנראות היא קליפה; מארג ומאזן הכוח מתגלה במה שקורה בפועל.
מה על הציבור הליברלי לעשות?
הציבור הליברלי אינו ניצב עוד בפני משימה של החזרת ההיסטוריה לאחור או של שכנוע כלל-אנושי באמת אחת. עידן האמת האוניברסלית הסתיים, האדם הליברלי החדש צריך לוותר על החלום להנחיל את ערכיו לכולם. הניסיון העקר להשיב את הסדר הליברלי הישן כאילו לא השתנה דבר רק מחליש את הליברליזם עצמו.
האתגר החדש מחייב מעבר מעמדת עליונות מוסרית לעמדה של אחריות בוגרת ומנהיגות ערכית: קבלה של עולם מרובה אמיתות, ובתוכו פעולה נחושה למען ערכיו. ראשית, עליו להפסיק להירתע משימוש בכוחו. שימוש בכוח אינו חייב להיות אלים או ציני: זהו כוח של התארגנות אזרחית, של משאבים כלכליים, של ידע ומומחיות, של פעולה פוליטית, של סירוב אזרחי מודע, ושל בניית שותפויות חוצות מגזרים סביב מטרות מוגדרות ומוגבלות.כוח אזרחי, פוליטי, כלכלי וארגוני הוא תנאי לקיום ערכים ליברלים במציאות שאינה מחויבת להם.
שנית, נדרש ביטחון בערכים הליברליים עצמם מול שיח של “אחדות” שמטשטש שונות ומדלל חירות ושוויון. פלורליזם אמיתי אינו ביטול הבדלים אלא הגנה עליהם. שלישית, יש לפתח מבט מפוכח שמבחין בין שיח הנראות הפופוליסטי והרגשני למציאות המוכתבת עלידי מאזן הכח.
גדי אורןלבסוף, הליברליזם החדש חייב להתממש מהקרוב לרחוק מתוך התארגנות ליברלית לא מתנצלת: בקהילות, בארגונים אזרחיים, בחינוך, בעיתונות וביחסים יומיומיים. לא כאידיאולוגיה אוניברסלית, אלא כדרך חיים. ליברליזם צנוע ביומרה אך בטוח בעצמו כזה שאינו כופה אמת אחת, אך גם אינו מוותר על חירות, שוויון וחמלה.
ליברליזם במאה ה-21 לא ישרוד כאידיאולוגיה אוניברסלית. אבל הוא יכול לפרוח כדרך חיים, כקהילה, ככוח מתון אך נחוש, כמי שמאמין בחירות, בשוויון ובחמלה - ופועל למענם מתוך עוצמה וסולידריות, לא מתוך התנצלות.
הכותב הוא דירקטור בכיר לאסטרטגיה בחברת הייטק רב לאומית
