במטה החטופים הכריזו אתמול שבשבוע הבא ירעידו את המדינה. מה בדיוק הם מצפים שיצא מהרעידה הזאת? שנסכים להשאיר את חמאס בחיים? להלן קלישאה, אבל בשנתיים האחרונות היא תמיד נכונה: מדינת ישראל נמצאת ברגע קריטי לעתידה. השאלה הכי גדולה באמת שמרחפת באוויר היא האם נשאיר את חמאס על הרגליים.
יש שתי סיבות אקוטיות שבגללן אסור לנו לתת לזה לקרות, מהותית ותודעתית. המהותית היא החשובה ביותר: רק לפני שבוע חמאס ניסה להוציא פעולת חטיפה של חיילי צה"ל בתוך מגנן צה"לי בחאן יונס. כוח של כ-20 מחבלים, חמושים מכף רגל ועד ראש, שהתחלקו מבעוד מועד לשלוש חוליות, כיתת רתק ושתי כיתות מסתערות, הגיעו לתקוף את לוחמינו באופן חריג כשברשותו גם אלונקות. זה לא שבחמאס התחילו פתאום לדאוג לפצועים שלהם, האלונקות היו שם כי הפעולה המדוברת היתה נסיון לחטיפת חיילים. הדבר היחיד שמנע ממחבלי חמאס לחטוף שני חיילי צה"ל היתה עירנות מסויימת של הלוחמים
מה אנחנו למדים מהאירוע הזה? שחמאס עודנו מתפקד כגוף שמסוגל להוציא פעולות טרור מורכבות, רבות משתתפים, וכאלה שבסופן יהיו לנו עוד חטופים.
אז מה היינו עושים אם לפני שבוע לוחמי חטיבת כפיר היו קצת פחות עירניים וכמה מהם היו נחטפים? מתחילים את המשא ומתן על שחרור החטופים החדשים במקביל לחטופים הישנים?
עסקה שמסכנת את כולנו
ולכן האמת צריכה להיאמר גם אם לא קל לומר אותה: אם מטה החטופים ירעיד את המדינה הוא יעשה זאת כדי לדחוף עסקה שמסכנת את כולנו. האופציה היחידה של עסקה שעומדת על השולחן היא כזו שגם עושה סלקציה בין חיים למוות, עסקה שבמסגרתה מישהו יצטרך לקבל את ההחלטה המחרידה מי הם עשרת החטופים שייגזר דינם לחיים, ומי עשרת האחרים. אבל הדבר היותר חמור בעיסקה המוצעת לכאורה, הוא שמדובר במתווה שמשאיר את חמאס בחיים. ולזה אין לנו שום פריבילגיה להסכים. חמאס בחיים משמעותו עוד ועוד נסיונות חטיפה, שסטטיסטית חלקם אמורים גם להצליח.
ולכן אין דרך אחרת מלבד הלחץ הצבאי המאסיבי. וצריך לומר את האמת, זו דרך ארוכה שלא תניב לנו סיפוקים מיידיים, כן, היא עשויה לסכן חיי חטופים. זה נורא, אבל אנחנו חיים בין שלל אופציות לא קלות. ההישג שאותו צריך הדרג המדיני לדרוש מהצבאי הוא לא לייצר סיטואציה צבאית שמאפשרת עיסקה חלקית, אלא לכל הפחות יהודה-ושומרוניזציה של רצועת עזה. ביו"ש אין כיום תרחיש שבו מחלקה של 20 לוחמים יוצאת לפעולת חטיפת ישראלים, חמושה עד צוואר, בלי שנוכל לדעת על זה מבעוד מועד. גם לו היה קרה דבר כזה, תוך דקות כוחותינו היו מכתרים את המתחם ומטפלים באירוע נקודתי של בני ערובה.
אין דרך אחרת מלבד הלחץ הצבאי המאסיבי. וצריך לומר את האמת, זו דרך ארוכה שלא תניב לנו סיפוקים מיידיים, כן, היא עשויה לסכן חיי חטופים. זה נורא, אבל אנחנו חיים בין שלל אופציות לא קלות
הדרישה מצה"ל חייבת להיות לא לעזור לנו להגיע למצב שבו אפשר לעשות עיסקאות עם השטן, שטן שעוד רגע יקפוץ עלינו שוב, אלא להשמיד את השטן. ולכן מודל יו"ש צריך להיות הרף המינימלי שיתקיים ברצועת עזה.
לנקות לנקות לנקות
אנחנו צריכים להיכנס אל השטחים שבהם לא תימרנו לעומק, לעיר עזה ולמחנות המרכז, לנקות אותם מאוכלוסיה אזרחית ולחנוק את ערי המקלט למחבלים שמתקיימות שם, להרוג את כל המעורבים בטרור ולהשמיד את כל התשתיות שלהם. את המתחמים החשודים ככאלה שבהם מוחזקים חטופינו צריך לבודד, לסגור עליהם כפי שהיינו עושים במקרה שבו נחטף ישראלי לכפר ביהודה ושומרון. במקרה כזה הרי היינו היינו סוגרים מתחם של שלושה רחובות, עושים עליו סיר לחץ, ומטפלים במקרה לגופו.
וזאת אולי הטעות המרכזית של מטה החטופים, הוא עדיין נמצא בקונספציה, כמובן שאי אפשר לשפוט את בני המשפחות, אבל בהסתכלות רציונלית חמאס בחיים זאת לא אופציה. אנחנו רוצים מאוד, כל הישראלים, רוצים בכל מאודנו בהחזרת החטופים. יצאנו למאות ימי מילואים בשביל המטרה הקדושה הזאת, איבדנו חברים ובני משפחה, אבל יש מחיר אחד שלא נוכל לשלם עבורם והוא השארת חמאס על כנו, כי חמאס מתפקד משמעו שאנחנו הופכים את שעון החול שסופר את הזמן עד לטבח הבא.
ויש גם סיבה תודעתית שבגללה אין לנו שום יכולת שלא לסיים את העבודה עד תום בעזה, והיא נוגעת לנרטיב שאותו אנחנו משאירים במזרח התיכון. אנחנו חיים בשכונה קשוחה. מסביבנו, בכל עבר, בגזרות קרובות ורחוקות, יש עשרות מיליוני מוסלמים שיושבים ברגעים אלה ממש בטריבונה ולנגד עיניהם אנחנו כותבים את ההיסטוריה. בבסיס הדתי והתרבותי הם מסוגלים בקלות לשנוא אותנו, לשמוח במפלתנו, ואפילו להצטרף באופן לא מתוכנן לפלישה המונית לשטחנו, כפי שעשו המוני עזתים.
זרעי הפלישה והטבח הבאים נשתלים כעת במוחו של בן השבט הבדואי בסיני, של חבר המיליציה הסוני בסוריה, של פעיל חזבאללה השיעי בלבנון ושל הצעיר הפלסטיני בירדן
ולאור מחוייבות עמוקה לדורות הבאים של העם היהודי, יש לנו בימים אלה אחריות לצרוב את תודעתם של כל אלה שמסתכלים עלינו, כך שיהיה ברור לכולם שמעשה כזה הוא לא משתלם ברמות קיצוניות. הם צריכים לראות שארגון טרור שלטוני שהפיק פעולה כמו טבח שמחת תורה, לעולם לא יחזור לעמוד על הרגליים, שכל משתתפי הטבח ועוזריהם עוברים מהעולם, ושבסיס היציאה שממנו יצאו לטבח הופך לחורבה אחת גדולה.
עמיחי אתאליאם לא נעשה זאת, זרעי הפלישה והטבח הבאים נשתלים כעת במוחו של בן השבט הבדואי בסיני, של חבר המיליציה הסוני בסוריה, של פעיל חזבאללה השיעי בלבנון ושל הצעיר הפלסטיני בירדן.
חדים במעשים
ישראל צריכה להיות חדה במעשים, וללוות אותם בהצהרות שיתווכו למרחב כולו את המציאות: מי ששוחט את ילדינו, מי שאונס את בנותינו, חוטף את קשישינו, ישלם על כך מחיר שלא שיערו אבותיו. מחיר שיגרום לכל מי שבמוחו עשויה לחלוף במוחו מחשבה על מעשה דומה, לזנוח אותה מייד.
כן, צריך להרעיד, אבל את רצועת עזה, לקיים לחץ צבאי אמיתי באזורים שבהם לא עשינו זאת, להבהיר לכל השחקנים: לחמאס, למתווכות הלא הוגנות מצרים וקטאר, וגם לידידינו האמריקנים שיש רק אופציה אחת על השולחן: שחרור כל החטופים בעיסקה אחת, שבמסגרתה חמאס לא נשאר בחיים ושעזה לא תהווה יותר איום על ישראל. אחרת אנחנו נמשיך ללחוץ צבאית, עד שנכריע. זאת דרך ארוכה, לא בהכרח קלה, אבל היא חיונית, היא אפשרית ואין לנו ברירה אחרת.
