כבר אין קו חם בין ישראל לרוסיה. יתכן שטכנית הקשר עדיין עובד, אבל מבחינה מהותית ישראל פועלת באופן קבוע מעל לבנון ודמשק, מפציצה מטרות של חיזבאללה ומסכלת פיגועים בכל פינה במדינות השכנות. רוסיה יודעת, עוקבת, אך שותקת. עם זאת, החל מסוף-השבוע, נראה כי נוצק תוכן חדש לקו הזה - משהו משותף, שאיש לא תיאר לעצמו כאשר הקו נחנך לפני שנים אחדות. שתי המדינות נחשפו להתקפות טרור מזעזעות, על אדמתן שלהן, שתיהן נתפסו בהפתעה מודיעינית מבצעית ושתיהן עוסקות עתה בשאלה מה התגובה הראויה ומה צריך לעשות.
האמת היא שישראל כבר בעיצומו של התהליך הזה. היא קבעה לעצמה מה היא רוצה לעשות, ושכחה באותה הזדמנות גם לקבוע כיצד תסתיים המערכה. זה עניין אחר. מוסקבה עוד לא שם, אבל היא תהיה מהר מאוד, וגם תקבע לה נקודת סיום. העולם יצרח אולי, אבל הרוסים אינם עוצרים. אף פעם. לכל היותר, חונים חניית ביניים.
המדיניות הרוסית התקיפה והנחרצת נעצרת כמובן, כאשר מדובר במדינות אחרות - ישראל, למשל. מאז 7 באוקטובר עם שחר מגנה רוסיה בכל כוחותיה על חמאס, מעניקה לו מטריה מדינית ומשתפת פעולה עם איראן
לרוסים יש ״רקורד״, מוכח של מלחמה בטרור. כך היה בטרור הגאורגי, כך היה בטרור הצ’צ’ני, כך הם פעלו על גבולותיהם, כך פעלו בחצי האי קרים ובאוקראינה , וכך וגם רחוק יותר, באפגניסטן, למשל. לרוסים אין מעצורים: כאשר הם מחליטים לפעול, לא מועצת הביטחון, לא בית הדין הבינלאומי בהאג ולא איזושהי מדינה תעצור אותם. מבחינתם, כשמדובר בביטחון, הכל מותר והכל פתוח. אני מניח כי כך יעשו עתה, נגד דאעש. אבל המדיניות הרוסית התקיפה והנחרצת נעצרת כמובן, כאשר מדובר במדינות אחרות - ישראל, למשל. מאז 7 באוקטובר עם שחר מגנה רוסיה בכל כוחותיה על חמאס, מעניקה לו מטריה מדינית ומשתפת פעולה עם איראן.
אלא שמה שמותר לרוסים, כנראה אסור לישראל, לפי תגובת העולם. המהלכים שישראל עשתה בעקבות טבח 7 באוקטובר - מהלכים מוצדקים על פי הדין הבינלאומי וגם על פי הפרקטיקות הנהוגות - התקבלו תחילה בהבנה מסוימת, אבל מאז התהפכו בעולם תפיסות ה״תוקף״ וה״נתקף״, ונשכחו להם מושגים כמו ה״טוב״ וה״רע״. אנחנו רגילים לצביעות הזו: האהדה נתונה מראש למי שנחשב לחלש, גם אם ה״חלש״ נוהג באכזריות חסרת תקדים, רוצח ילדים, אונס נשים ושורף אנשים חיים. ה״צדק״ המעוות מכשיר הכל, תנו לו רק זמן.
מה צריכה ישראל ללמוד? לאחר שהכרנו בהיקף הצביעות ומניעיה, עלינו להבין גם את הנסיבות הבינלאומיות. אכן, מאיתנו ״מצפים ליותר״, אצלנו סופרים את הנפגעים הלא מעורבים. אצלנו מנידים ראש לקרבן, אך מרשיעים אותו כי קם להגן על עצמו. ישראל, מצידה, פועלת בצדק - אך לא בחכמה. עימות עם העולם הוא משימה בלתי אפשרית, שחוזרת אלינו כמו כבומרנג. יתכן שיבואו ימים אחרים, שאמת וצדק ישלטו פה. בינתיים, זו פריבילגיה של בעלי הכוח בלבד. אנחנו לא שם. נצטרך להגן על עצמנו, כמובן, ולחפש בכל זאת את אהדת העולם. עולם הפוך.
ד״ר נחמן שי שימש בעבר כשר התפוצות, סגן יו״ר הכנסת ודובר צה״ל
