בימים אלה אנו עדים להתפוררותם של הסכמי המסגרת שגיבשה ארצות הברית בזירות השונות: הסכם 20 הנקודות בסוגיית עזה, בניצוחם של סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, הסכם 14 הנקודות בסוגיית איראן, בהובלת ג'יי די ואנס והסכם 14 הנקודות בסוגיית לבנון, בהובלת מרקו רוביו.
חתימת ההסכם בין לבנון לישראל
(צילום: AP Photo/Kevin Wolf)
לשלושתם מכנה משותף ברור: אלה הסכמי מסגרת או מזכרי הבנות, עטופים באריזה מוזהבת עם לוגו מובלט של הבית הלבן, אך מתחת לעטיפה מסתתרים ניסוחים מעורפלים, התחייבויות חלקיות ובעיקר היעדר מנגנונים אפקטיביים למקרה של הפרה. אין כמעט התייחסות לשאלה מה קורה כאשר אחד הצדדים פשוט אינו מממש את חלקו, ומהו המחיר שישלם על כך.
במבחן התוצאה, "ציר הרשע" — משמרות המהפכה, חיזבאללה וחמאס — השיג את מטרתו המיידית: עצירת הפעלת הכוח העצימה מצד ישראל וארצות הברית. מנגד, התמורה ששילמו ארגונים אלה הייתה חלקית בלבד. הם נפגעו, אך שרדו, התחייבו מעט וקיבלו זמן.
איראן היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר. האיראנים הסכימו למזכר ההבנות שקידם ג'יי די ואנס משום שקיבלו את מה שהיו זקוקים לו באותו רגע: הפסקת אש והסכמה לפתיחת מצרי הורמוז — הסכמה שבפועל שרדה ימים בודדים. בסוגיית הגרעין לא הושגה הסכמה, בטילים הבליסטיים הם סירבו לדון, וכך גם במימון ובחימוש ארגוני הפרוקסי.
בפועל, טהרן קנתה את המשאב היקר ביותר מבחינתה: זמן. זמן לשרוד, להתארגן מחדש ולהתאושש מהמכות שספגה. מנגד, התחייבותה המרכזית הייתה כניסה למשא ומתן בן 60 יום, תקופה שחלפה מבלי שהתפתח בה תהליך רציף ואפקטיבי בסוגיות הליבה.
המוצלח מבין ההסכמים
הסכם 20 הנקודות בעזה הוא, לכאורה, המוצלח מבין ההסכמים. ישראל קיבלה בחזרה את 20 החטופים החיים ואת 28 החטופים החללים — הישג עצום וחשוב בפני עצמו. אלא שגם כאן יש לבחון את מלוא מאזן התמורות: ישראל שחררה כ-1,900 אסירים, ובהם 250 מהאסירים הכבדים ביותר, מתוך כ-270 שהוחזקו בכלא ערב העסקה.
טראמפ, אם ירצה בסופו של דבר לצמצם את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ולקפל את כוחותיו מהמרחב, יצטרך להבין שהדרך לשם אינה עוברת בעוד טקס חתימה נוצץ
גם חמאס קיבל הישגים משמעותיים. הלחימה העצימה הופסקה, מרבית האסירים שביקש לשחרר עוד ערב 7 באוקטובר שוחררו, והוא לא הסכים לגלות את הנהגתו או להתפרק מנשקו. הסכמתו להעביר בעתיד את השלטון האזרחי לגורמים פלסטיניים אחרים אינה חדשה; הצהרות דומות נשמעו מפיו גם בעבר.
בלבנון התמונה דומה. ההסכם נוהל מול מדינת לבנון וחיזבאללה, כאשר ישראל מוצאת את עצמה במידה רבה כמשקיפה על תהליך המימוש. ההסכם זכה לתהודה רבה, לעיתים כמעט כאילו מדובר בצעד ראשון בדרך להסכם שלום. היו שכבר דמיינו את היום שבו ישראלים יאכלו חומוס בביירות.
אלא שבשטח התמונה צנועה בהרבה. הלחימה העצימה אמנם נעצרה, אך מימוש סעיפי ההסכם עדיין נראה רחוק מן המציאות.
ייתכן שחלק מהבעיה מתחיל בשם. אילו היו קוראים להסכמים הללו בשמם האמיתי — הסכמי הפסקת אש — זה אולי היה פחות נוצץ ופחות מתאים לטקסים בבית הלבן, אבל הרבה יותר מדויק. ובעיקר, היה מאפשר להבין נכון יותר את מצבה האסטרטגי של ישראל באזור.
כשלים עמוקים
נהוג לחשוב שהסכם שקורס עושה זאת בעיקר בגלל תוכנו, בגלל הפער שבין הנוסח הכתוב לבין מה שכל אחד מהצדדים חשב שהוסכם. לרוב זה אכן נכון. אלא שבשלושת המקרים הנוכחיים עוברים כחוט השני כשלים עמוקים יותר, הנוגעים לאופן שבו נבנה ומנוהל המשא ומתן עצמו.
ראשית, מי נמצא בצד השני של השולחן? האם זהו באמת הגורם הנכון, בעל הסמכות, הכוח והמנדט לקיים את ההתחייבויות?
שנית, מיהו המתווך? האם הוא אפקטיבי, אמין ושקוף? האם הוא מסוגל להפעיל לחץ על שני הצדדים, ובעיקר — האם יש לו יכולת לאכוף את ההסכם לאחר שהמצלמות כבות?
שלישית, מהי טקטיקת המשא ומתן הנכונה? האם נכון לנהל משא ומתן אינטנסיבי עד להשגת הסכם כולל בסוגיות הליבה, או להסתפק במזכר הבנות חלקי וכללי, שמותיר את המחלוקות הקשות לשלב הבא?
ומעל לכל אלה ניצבת שאלת מנופי הלחץ. מהו המינון הנכון להפעלתם? האם קיימת אלטרנטיבה אמינה למצב של היעדר הסכם? האם הצד השני מאמין שהמחיר של פיצוץ המשא ומתן יהיה גבוה יותר מהמחיר של הפרת ההסכם?
וישנן גם שאלות עמוקות יותר: האם כסף יכול להחליף אינטרסים אסטרטגיים? האם אפשר לקנות זהות, או למכור אידיאולוגיה? מה חשוב יותר — נראות של הישג או מהותו? ומה מקומן של בריתות ארוכות טווח כאשר הרצון להשיג "עסקה" מהירה הופך למטרה בפני עצמה?
דונלד טראמפ, שפרסם כבר ב-1987 את ספרו "אמנות העסקה", נתפס במשך שנים כמי שמאמין במשא ומתן כוחני: לחץ מקסימלי, הפעלת מנופים פסיכולוגיים, הצבת יעדים גרנדיוזיים ויצירת תחושה שהצד השני ניצב בפני בחירה שאין ממנה מוצא.
דורון הדראלא שכעת הוא עצמו נמצא במלכוד אסטרטגי.
כדי לצאת ממנו יידרש שינוי בגישה — לא רק בניסוח ההסכמים, אלא בהגדרת היעדים. השאיפות להחלפת המשטר באיראן, לסילוק מוחלט של חיזבאללה מלבנון או להגליית חמאס מעזה עשויות להישמע טוב בכותרות, אך אינן יכולות לבדן לשמש בסיס למדיניות ישימה.
ישראל תידרש לנסח מתווים הנשענים בראש ובראשונה על עקרונות ביטחוניים ברורים, מדידים וניתנים לאכיפה. ארצות הברית תידרש לשלב את הדרישות הישראליות בתוך ההסכמים עצמם, ולא להסתפק בהצהרות כלליות על "יום שאחרי".
וטראמפ, אם ירצה בסופו של דבר לצמצם את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ולקפל את כוחותיו מהמרחב, יצטרך להבין שהדרך לשם אינה עוברת בעוד טקס חתימה נוצץ. היא עוברת בהסכמים שיש להם כיסוי.
אל"מ במיל' דורון הדר, לשעבר מפקד יחידת ניהול המשברים והמשא ומתן של צה"ל
