ביום רביעי האחרון בר בכור אסרף רקד בחתונתו של אחיו מאור. בני המשפחה מספרים שהיה שמח, שר, חיבק את כולם והתרגש. שלושה ימים אחר כך הוא נמצא ללא רוח חיים בבית העלמין לצד קברה של חברתו הטובה לירון ברדה - שנרצחה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. "הם היו בלתי נפרדים. נפשות תאומות", סיפרו. כעת, במהלך ימי השבעה, אמו ואחותו מבקשות שיזכרו לא רק את סופו הטראגי, אלא בעיקר את האדם שהיה, ואת המצוקה שלדבריהן לא קיבלה את המענה הראוי.
בר בחתונת אחיו בשבוע שעבר
(צילום: באדיבות המשפחה)
"בר היה שמח בחתונה, רקד ושר", סיפרה אחותו ליהי. "ביום חמישי הוא קרא לי לשבת עם החברים שלו, דבר שהוא בדרך כלל לא היה עושה. הוא אמר לי כמה הוא גאה בי, שאני לוחמת ושאני הגאווה שלו. לא הבנתי למה הוא אומר לי את כל זה".
ביום שישי המשפחה ערכה קבלת שבת בביתה ולמחרת, במהלך שבת החתן של אחיו, הכול השתנה לדבריהם. "בצהריים הוא רצה ללכת לבריכה", שחזרה ליהי. "אמרנו שאין לנו מנוי, אז הוא אמר 'בסדר'. כשלא מצאנו אותו, התחלנו לחפש ברגל. חשבנו איפה הוא יכול להיות, ואמרנו שנלך לקבר של לירון. בהתחלה לא ראיתי אותו. ואז ראיתי אותו שוכב שם. צעקתי 'בר, קום!' - רק אז הבנתי מה קרה. בהתחלה בכלל פחדתי שהרגו אותו. לא הבנתי מה אני רואה".
בני המשפחה מספרים על חברות יוצאת דופן בין בר ללירון ברדה. הם היו חברי ילדות משערי תקווה ו"בלתי נפרדים", לדבריהם. "לירון הייתה באה אלינו כל הזמן, במיוחד בימי שלישי כשאמא הייתה מכינה קוסקוס. כשהוא היה בטיול בקולומביה, היא אפילו טסה להפתיע אותו. הם היו נפשות תאומות".
לירון ניהלה את הברים בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר. כשהחלה פלישת המחבלים, החברים הפצירו בה לברוח יחד איתם מהמקום, אבל לירון סירבה בתוקף. היא נותרה בשטח והעניקה לחוגגים רבים שנפצעו במקום עזרה ראשונה ומצילת חיים - עד שנרצחה.
ליהי, אחותו של בר, משתפת כי הירצחה של לירון ב-7 באוקטובר טלטל אותו: "בהתחלה הוא לא ישן שבוע, לא דיבר, לא אכל ולא צחק. אחר כך לאט-לאט הוא התחיל להשתקם. הוא חזר לצחוק, לדבר עם אנשים ולהפיץ את האהבה של לירון. הוא היה מארגן ארוחות לחיילים לזכרה, ובפסח יזם חלוקת חבילות לנזקקים. הוא היה אדם שכל הזמן עזר לאחרים".
"היא הייתה בשבילו הכול"
(צילום: באדיבות המשפחה)
(צילום: באדיבות המשפחה)
גם אמו, ברכה אסרף, מתארת את הקשר העמוק בין השניים: "לירון הייתה בשבילו הכול. הייתה החברה הכי טובה שלו והפסיכולוגית שלו. היה לו חשוב לספר לה על כל דבר שהוא עשה. אחרי שהיא נרצחה הוא היה מגיע כמעט כל יום לבית העלמין. אמרתי לו שלא יילך כל הזמן, אלא רק כשהוא באמת מרגיש צורך שיילך לדבר איתה, והוא הקשיב".
לדבריה, גם שנתיים ותשעה חודשים אחרי הטבח, הכאב לא באמת חלף. "לפני חודשיים הוא ישב בסלון ובכה. שאלתי אותו 'מה קרה?', והוא אמר לי: 'אמא, קשה לי בלי לירון. אין מי שיחליף אותה. אני מתגעגע אליה'. הוא חיבק אותי ובכה בכי שלא אשכח, עם קול".
ברכה סיפרה כי למרות אותם רגעים, בנה המשיך להקרין שמחת חיים כלפי חוץ. "בר היה ילד שאהב את החיים. היה לו לב ענק. הוא כל כך דאג לאחים שלו ותמך בהם. לפני החתונה הוא רק רצה שאני אהיה הכי יפה. בשבת, כמה שעות לפני שיצא מהבית, הוא ישב איתי, אכל מהעוגות שהכנתי ואמר לי: 'אמא, איזו שבת חתן. רק את מסוגלת לארגן דבר כזה, לדאוג שלא יחסר כלום'. אחר כך אמרתי לו שאני הולכת לנוח. הוא אמר לי 'מגיע לך' - וכשעליתי לישון הוא פשוט הלך".
שרשרת שבר ענד עם תמונתה של לירון
(צילום: ליהיא גורדון )
משפחתו מתקשה להשלים עם מה שאירע, אך מבקשת להפנות את הזרקור גם למצוקתם של מי שאיבדו את האנשים הקרובים להם ביותר ב-7 באוקטובר: "הוא לא היה בנובה, ולכן אף אחד לא יכיר בו. אבל גם החברים של הנרצחים הם נפגעי האסון. צריך לראות את המצוקה שלהם. גם כשהם נראים שמחים, צריך לשאול שאלות 200 פעם ולהיות שם בשבילם. להציל נפש אחת זו מצווה".
אמו מוסיפה: "יש הרבה אנשים, במיוחד גברים, שלא מבקשים עזרה. אני אמא שלו, חשבתי שאני מכירה אותו יותר מכולם, וגם אני לא ראיתי הכול. היום אני שואלת הרבה למה ולא מוצאת סיבה". בר בכור אסרף הותיר אחריו אם, אב וארבעה אחים. בני משפחתו מבקשים שיזכרו אותו כפי שהיה בחייו - "ילד עם לב ענק", כהגדרת אמו, אדם שדאג לאחרים, איחד את משפחתו והקדיש את השנים האחרונות גם להנצחת חברתו הטובה לירון.
