סליחה, אבל ממש סליחה.
בדרך כלל אני משתמש בטור הזה בשביל לספר משהו על מדעי החברה ואיך הם מתחברים לדברים שקורים בסביבה שלנו. היום אני רוצה לחרוג ממנהגי, ולנצל את הטור הזה ולהגיד למורים סליחה. כבר הרבה שנים שאנחנו צריכים להגיד את הסליחה הזאת, ואיכשהו זה לא הגיע לקדמת סדר העדיפויות שלנו - וגם על זה אני מצטער. אבל עכשיו לגמרי ברור שצריך להגיד את זה.
סליחה שמתייחסים אליכם כל כך גרוע כל כך הרבה זמן. סליחה שחדרי המורים הם מקומות כל כך לא נעימים. סליחה שאין לכם קפה, שלפעמים אין לכם מקום להשאיר את התיק. סליחה שאין לכם תמיכה טכנולוגית מינימלית. סליחה שאתם צריכים לעשות את כל כך הרבה מהמטלות שלכם בזמנכם הפרטי. כשאני מסתכל על מעמד המורה בשנים האחרונות, אני ממש מתבייש בדרך שבה המדינה מתייחסת לאנשים שלוקחים אחריות על המשאב האנושי שלה, החינוך של הילדים שלנו. המשכורות הגרועות, התנאים הקשים, וזה שאתם צריכים להילחם על שיפור תנאים צנוע שאתם מקבלים מדי פעם.
ואני במיוחד רוצה להתנצל על מה שקורה בימים האחרונים. כאילו שזה לא מספיק שהתנאים שלכם הם מהגרועים במשק, הפגיעה הספציפית בכם היא יותר אכזרית מאשר בכל המגזרים האחרים, והיא מייצגת קול מאוד ברור של הממשלה: אתם ממש לא חשובים, ואפשר לנצל אתכם באופן מחפיר. אני ממש ממש מתנצל וממש ממש מתבייש בזה.
חוץ מסליחה, אני גם רוצה להגיד תודה.
כמו רוב האנשים שעברו את מערכת החינוך הישראלית, גם אני לא הבנתי את המתנה שקיבלתי ממכם בזמן אמת. לקח לי הרבה זמן להבין את מה שעשיתם בשבילי לאורך שנים ארוכות ובעבודה קשה. התובנה הספציפית שלי הגיעה ביום שהספר השלישי שלי יצא לאור: ביום הזה אנשים נזכרו גם בספר הראשון וגם בספר השני שלי, ויצא ששלושתם היו ברשימת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס" באותו שבוע. ביום הזה התקשרתי לתלמה נדיבי, שהייתה המורה שלי לאנגלית ולספרות בתיכון, ואמרתי לה תודה. היא התרגשה, ואני התרגשתי. אני אמנם לא סופר אמיתי, אני בסך הכל כותב על מחקרים במדעי החברה - וגם באנגלית שלי יש עוד מקום לשיפור - אבל בכל זאת הצלחתי לכתוב ספרים, ובאנגלית. והגיעה לתלמה נדיבי תודה גדולה.
בזמן שאנשים מבינים ומוקירים את מה שהם קיבלו ממערכת החינוך, הם כבר עזבו אותה מזמן. וחוץ מזה, תלמידים הם לא בדיוק בגיל שמבין את חשיבות התודה, וכולנו לא בדיוק מדינה שטובה בלחלק תודות
אחרי השיחה הזאת הבנתי שהוראה היא מקצוע שהזרעים שניטעים בו מבשילים רק הרבה שנים לאחר מכן, והמורים כמעט אף פעם לא מקבלים את התודה וההכרה שהם ראויים לה - כי בזמן שאנשים מבינים ומוקירים את מה שהם קיבלו ממערכת החינוך, הם כבר עזבו אותה מזמן. וחוץ מזה, תלמידים הם לא בדיוק בגיל שמבין את חשיבות התודה, וכולנו לא בדיוק מדינה שטובה בלחלק תודות.
אני לא יכול אפילו להתחיל להבין כמה רע אתם מרגישים מהיחס של הממשלה אליכם. העובדה שאתם משתתפים באופן לא פרופורציונלי בנטל ומופלים לרעה יותר מאשר כל הסקטורים האחרים היא פצע שאני לא יודע איך אפשר להתגבר עליו. נניח שמחר ישפרו את התנאים שלכם - גם אז לא ברור לי איך אפשר יהיה להתגבר על הפצע הזה, על הפגיעה וההשפלה שעברתם. אבל דווקא בגלל זה חשוב לי להגיד שאני חושב שההכרת התודה שלי היא משותפת לרוב העם. ואני חושב שכל אחד ואחת שהיה חושב על התפקיד שלכם לעומק היה מגיע לאותה רמה של הכרת תודה. וזה כמובן לא מספיק, כי התנאים שלכם באמת נוראים ואת המשכורת שלכם צריך לשפר, והיחס של הממשלה הוא מחפיר. אבל בתוך כל הדברים הנוראים שצריך לשפר, ואני מקווה שישפרו בקרוב, אני גם רוצה שתדעו שרוב הציבור בהכרת תודה ענקית.
תודה.
