זו הייתה אחת הסצנות הבלתי שגרתיות והזכורות ביותר מהחודשים הראשונים של המלחמה. סצנה שגרמה להרבה ישראלים לזקוף לרגע את הראש באותם ימים שחורים. אחת מתשע הנשים שהשתחררו במסגרת הפעימה החמישית של עסקת השחרור הראשונה, רימון בוכשטב-קירשט, פסעה מתוך הוואן שהסיע אותה בדרך אל צוות הצלב האדום, והתעמתה לעיני המצלמות עם השובה שלה.
רגעי השחרור של רימון מהשבי בעזה
יותר מ-1,000 ימים היא לא נחשפה, אבל כעת היא מוכנה לספר את הסיפור שלה. שלה ושל בעלה, של האהוב שלה, יגב, שנהרג במנהרות בעזה. או כמו שהיא קוראת לזה "לקחת פלאשבק יזום לעזה".
חילופי הדברים הקשים בינה לבין המחבל מוסטפא החלו, היא מספרת, עוד במהלך הנסיעה. "כל הדרך הוא עשה לי טיזינג בנוגע ליגב. 'הנה יגב מגיע עוד יומיים'. 'יגב מגיע עוד ארבעה ימים'. וכשהוא מתחיל לדבר על יגב, הוא משחק לי בכל הכפתורים, וזה לא בא לי טוב. בדרך אני גם שומעת מהחטופות האחרות, שאין קיבוץ מגן, אין נירים ואין ניר עוז לחזור אליהם, ואני תופסת את עצמי, פאק, מה עם הכלבים והחתולים, הילדים שלנו? ואיפה כולם? ואז המחבלים באוטו נותנים לי נאום על לצאת החוצה מחויכת ולנופף. smile and wave. וכשאתה יוצא לקהל הזה שנובח וצורח ומשתולל, הם מתחילים להגיד לך לא לפחד.
"בשלב הזה את כבר כל כך רעבה ומותשת, ששום דבר לא מזיז לך או מפחיד אותך, ואני מקללת אותו בערבית, כדי שכולם יבינו. זה לא היה איזשהו עימות סופר מיוחד. פשוט דיברתי איתו כמו שמגיע להם שידברו איתם, כמו לבני אלף שרמוטות. צעקתי עליו 'זה שאתה רעול פנים, doesn't mean I can't see you וזה שאתה רעול עיניים, לא אומר שאני לא מזהה את הקול שלך או שאני לא זוכרת מה עשית לי, וכול כאלב ביג'י יומו, שוויה שוויה'.
"ואני גם זוכרת לשים יד מאחורי מרב טל, ששוחררה איתי, ולהגיד לה: 'כל הצרחות והשריקות, זה כי אנחנו כוסיות על ומהממות, ואנחנו הולכות לתת עכשיו חתיכת הליכה פה. אנחנו מרימות את הראש והולכות כמו זוג נשים חזקות, שעושות את זה ביחד'. רק באיכילוב אני מבינה מאחותי שהסיטואציה הייתה לא שגרתית. כי עד הרגע שאחותי אמרה לי: 'תקשיבי, איך שיצאת זה כאילו קטע', אני לא מבינה. אוקיי, אני זוכרת איך יצאתי, זה היה לפני שנייה, הייתי שם. ואז היא מראה לי איך חטופים אחרים יצאו".
יגב בא לבקר אותי, ובשנייה שהוא נתן לי את החיבוק שלו, בפעם הראשונה אי פעם הרגשתי שהגעתי הביתה. אחרי שבועיים עשיתי קעקוע עם השם שלו והצעתי לו נישואים
רימון, כיום בת 39, נולדה וגדלה בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול. יגב בוכשטב נולד וגדל במרחק דקות נסיעה ממנה, בקיבוץ נירים. הם נפגשו לראשונה ביובלי הבשור, בית הספר היסודי האזורי. היא תלמידת כיתה ג', והוא תלמיד כיתה א'. זמן מה היו מיודדים, אבל הקשר הלך והתפוגג וחודש רק כעבור שנים, כשרימון הייתה בת 16.
"היה אירוע של השומר הצעיר", היא משחזרת, "ואני רואה רעמת תלתלים עצומה, יושבת בודדה, רחוק בפינה. הייתי חייבת לברר מי זה וכך התחברנו מחדש, והרבה שנים הוא נשאר 'החבר הכי טוב'. בנופי הבשור אתה גדל עם בני נירים וניר עוז, ניר יצחק וכרם שלום, חולית, בארי ורעים. כולם לומדים ביחד. ב-7 באוקטובר איבדתי גם מורים שלימדו אותי שם. ג'ודי ווינשטיין המורה לאנגלית, רביד כץ, שהיה המחנך שלי, ורותם קלדרון, המורה לספורט. ג'וני סימן טוב היה חבר מאוד קרוב שלי בתיכון.
"כשאני חוזרת לאותה תקופה, אני אומרת: 'איזה ילדים נטולי דאגות היינו'. בניגוד לאחיינים שלי שכבר יודעים שדודה רימון הייתה חטופה ודוד יגב נרצח, ויודעים שיש דבר כזה חמאס, שיכול לבוא בלילה ולקחת אותך, אני חושבת עליי ועל ג'וני שוכבים על הדשא, נטולי דאגה שדבר כזה יכול לקרות אי פעם".
"החיבוק של יגב גרם לי להרגיש שהגעתי הביתה". רימון
(צילום: ריאן פרויס )
עם סיום התיכון היא התגייסה ושוחררה אחרי תקופה קצרה. שנתיים אחריה התגייס יגב לשריון, והפך לתותחן בצוות הטנק האחרון שיצא מעזה במבצע עופרת יצוקה. מראות הקרב לא הירפו ממנו, והוא סבל מפוסט טראומה. "יגב לא הירבה לצאת מהבית", מספרת רימון. "הוא סבל מדיכאון ומהתקפי חרדה, והיה מוכר על ידי הביטוח הלאומי, אבל לא על ידי משרד הביטחון, כי לא היה לו כוח לגשת לכל הוועדות".
הפרק הרומנטי בחייהם התחיל ב-2020. "יגב בא לבקר אותי עם תיק קטן, שהיה בו מקום לסלולרי, מפתחות ותרופות ליומיים. בשנייה שהוא הגיע ונתן לי את החיבוק שלו, הכל הסתדר. בפעם הראשונה אי פעם הרגשתי שהגעתי הביתה, למרות שהבית הגיע אליי. אחרי שבועיים עשיתי קעקוע עם השם שלו, הצעתי לו נישואים והתקשרתי לצורפת שנתנה לי רעיונות לטבעות".
החופה התקיימה ב-12 במרץ בשנת 2021 ("תאריך שיהיה לנו קל לזכור") על הדשא בנירים, מאחורי בית הוריו של יגב. "לשמחתנו", היא מחייכת, "זו הייתה תקופת הקורונה והייתה מגבלת מוזמנים".
הזוגיות שלהם הייתה סימביוטית לחלוטין: "אני ויגב מעולם לא ישנו או התקלחנו בנפרד. המקסימום שהיינו נפרדים זה כשנסעתי לשדרות לעשות קניות. יגב למד טכנאות סאונד, לימד נגינה, יצר כלי נגינה והקים אולפן הקלטות משלו. אני עבדתי כמטפלת בעיסוי. שוודי, רפואי, אבנים חמות. היו לנו חמישה כלבים וארבעה חתולים, שקראנו להם הילדים שלנו, גידלנו פלפלים חריפים בגינה, והיו לנו אופניים זוגיים מגוחכים ומאוד מסורבלים. בזמן שנחטפנו ראינו מישהו דוחף אותם בתוך שדה חול בדרך לעזה. האמת, ריחמתי עליו".
ב-08:40 הם פרצו לבית וניסו להפריד בינינו. החולצות שלנו נקרעו, אבל לא שחררנו, אז הם גררו אותנו על המדרכה והכו אותנו קשות. משם קיבלתי כוויות, השיניים וגם היד נשברו
ב-6 באוקטובר 2023 הספיק קיבוץ נירים לציין את חג המשק. "הברזנו מארוחה אצל סבתא שלו", היא מחייכת, "ועשינו מה שאהבנו: להישאר בבית רק שנינו, להכין משהו טעים. יגב היה בשלן וואו ובאותו ערב הוא בישל חזה אווז עם מחית שורשים ליד. ארוחה שקטה ורומנטית כשברקע הסרט 'לב אמיץ'. באיזשהו שלב יגב נרדם, ואני פרשתי למיטה.
"בשעה 06:29 התעוררתי לקולות צבע אדום, כשרגע לפני זה מסתערים לתוך חדר השינה כל הכלבים שלנו. אם תשאלי כל אדם מהקיבוץ, אז 'רימון ויגב הם זוג משוגעים עם חמישה כלבים שתמיד נובחים ולא מפסיקים לעשות רעש', אבל ב־7 באוקטובר לא. הם מפחדים, ואני מכניסה אותם מתחת למיטה, מושכת את יגב מהספה לחדר, ולוקחת סכין מהמטבח".
בחדר הממ"ד הידית לא הייתה תקינה ובחדר השינה התחבאו הכלבים ולכן השניים נשארים איתם. "בהפוגות בין צבע אדום אחד לשני. אנחנו משקרים לכולם שאנחנו בממ"ד, ואני עושה שיחות של 'אני אוהבת אתכם, יורים עליי'".
ברגע מסוים החליטו לפתוח את דלת הבית, ומצאו מולם מחבל, שהרים גיטרה של יגב שמצא בחוץ בתנועת התגוננות. "אני חותכת אותו ביד עם הסכין, ואנחנו דוחפים אותו החוצה. יגב נועל את הדלת, ושנינו נשענים עליה. מבחוץ גוברים קולות ההמולה ואנחנו מרגישים את הדלת זזה מהצירים ומבינים שלא משנה מה נעשה, היא תישבר פנימה.
"ואז אני אומרת ליגב: 'באבי, עזוב הכל. תנעל את הידיים שלך סביבי, ואל תשחרר'. הדבר האחרון שהוא הספיק לפני שפרצו את הדלת סופית, זה להסתכל לי בעיניים ולהגיד: 'אני מצטער', ואני ישר פוצחת בנאום: 'שלא תעז להצטער, זו לא אשמתך, הכול בסדר, העיקר להישאר ביחד'. אחר כך הוא אמר לי שהיה בטוח שבאים להרוג אותנו, ושמבחינתו, אם הגיעו אליי, אז הוא כשל. אני באותו רגע לא חשבתי שבאים להרוג אותי, גם לא לחטוף.
"ב-08:40 הם פורצים לבית, ומנסים להפריד בינינו. החולצות שלנו נקרעות, אבל אנחנו לא משחררים, והם לא מצליחים להרים אותנו, אז הם גוררים אותנו על המדרכה, ומכים אותנו קשות. משם קיבלתי כוויות, השיניים נשברו לי, הלסת נפגעה וגם היד נשברה. הם מעלים אותנו על קלאב קאר, כשאני יושבת על גופה של מחבל, אנחנו נוסעים עד לשער הקיבוץ, ו׳תתחילו ללכת׳. אנחנו הולכים די הרבה זמן בשדות, בפיג'מה, יחפים. יגב אמר לי אחר כך שהוא חיכה לנוהל חניבעל, כי הוא חשב כמו חייל. אבל מבחינתי, אם מישהו כרגע גורר אותי לאנשהו, ואני מביעה המון התנגדות קולנית, ואף אחד לא יורה לי בראש, זה אומר שהם רוצים אותי חיה".
"עשו לנו סיבוב שופוני בעזה. הסתכלתי על כל גופה וגופה, כדי לזכור כל מה שאני יכולה"
(צילום: ריאן פרויס )
ברגע מסוים, רימון מספרת, מגיעה טויוטה לבנה. השניים נדחפים לתוכה, והיא מתחילה בנסיעה פראית. "קודם כל אנחנו עושים סיבוב שופוני בעזה. אני מכסה את העיניים של יגב, שלא יראה את מרחץ הדמים בחוץ. בין השאר אני רואה בחורה על אופנוע, מוחזקת מהחלק העליון של הגוף המופשט שלה, וכשהחלק התחתון שלה נגרר על המדרכה. אני מסתכלת בדרך על כל גופה וגופה, בשביל לזכור כל מה שאני יכולה, גם אם בבירור אותו אדם כבר לא חי, כי זה יהיה שימושי למישהו".
כשהטויוטה עושה תאונה מעבירים את השניים לרכב אחר, ואז למנהרה, שם הם פוגשים חטופים נוספים. "האדם הראשון שפגשתי בעזה היה עידן אלכסנדר", היא נזכרת. "ואז לאותו כוך במנהרה התחילו לנהור גם קשישים, וילדים שמשתעלים משאיפת עשן ומלאים בפיח. כל הזמן ערבבו בינינו והפרידו ולוקחים לשם ולוקחים לפה, ופתאום מתוך קבוצה של 14 חטופים, מצאנו את עצמנו רק אני ויגב, בבית זר".
תוך זמן קצר מבינה רימון שהיא נמצאת בחאן יונס, בבית של פעיל חמאס בשם אוסאמה, אדם כבן 60 שעבד בעבר בישראל וגם ישב כאן בכלא. לצורך תחזוקת החטופים שבידיו הוא מגייס את שני בניו, אחמד וחמודי. מעבר לקיר היא שומעת גם ילדה בשם לילה שמדברת עם אמה.
הגיעו מחבלים לעקור לי את השן, עם פלאייר. אמרתי להם: ׳לא, תביאו לי׳. המחבל שאל, you crazy?, ואז אמרתי ליגב: ׳תיכנס לשירותים ותכניס את האצבעות לאוזניים׳
"הבנים שלו", היא מספרת, "היו בחטיבת ביניים ובתיכון, אחד אוהד בארסה והשני משהו אחר. הם הביאו לי זוג חתלתולים, טמטם וקוקו, כי הם הבינו שאני מאוד אוהבת חיות". באותם ימים ראשונים של החטיפה היא פצועה מאוד. "בגלל שחטפתי מכות, חצי פה שלי היה שבור, עם שן שחייבים להוציא. גנחתי מכאבים ולא היה להם יותר מדי מה לתת לי מעבר לאקמול.
"כעבור כמה ימים מגיעים מולי שני מחבלים, לאחד מהם יש פלאייר ולשני נשק, וברור שהם באים לעקור לי את השן. ואני, מתחלחלת מהמחשבה, אומרת להם בערבית: 'לא, תביאו לי את הפלאייר'. והמחבל לא מבין מה אני רוצה, ושואל אותי you crazy? ואני אומרת לו: 'אנא מג'נונה. ג'יבל פלאייר', ואז אני אומרת ליגב: 'תיכנס לשירותים, תסגור את הדלת ותכניס את האצבעות שלך בתוך האוזניים', ועוקרת לעצמי את השן.
"יש לי מין זיכרון, כמו הבזק של אור, כמו מכה לפרצוף. ואני נותנת צרחה, שזה דבר שאסור לעשות, כי אסור לעשות רעש כשאתה מעל האדמה. אבל אני צורחת אחושרמוטה, כי כשאתה עוקר לעצמך שן, יוצאת לך צעקה אם אתה רוצה ואם לא. וגם ירקתי על הרצפה, זה כדי להראות שאתה כאילו חזק. יישרתי את הגב, נתתי עוד יריקה על הרצפה, ורק אז התיישבתי".
והוקל לך?
"הוקל לי שאני עשיתי את זה לעצמי ולא שהם עשו את זה. באיזשהו שלב אנחנו נקבל קצת אופטלגין אבל יש לי גם כוויות מהגרירה ופציעות בכפות הרגליים, ויגב סובל מקוצר נשימה וצריך ונטולין. היו ימים שאוסאמה שלח את הילד שלו החוצה לחפש תרופות לפי רשימה שעשיתי וחזר עם חלק מהן".
מה עלה בגורלו?
"אוסאמה כבר לא איתנו, וכך גם הבית שבתוכו היה פיר שנכנס לתוך מתקן של החמאס, ממנו יצאו ונכנסו חטופים כל הזמן. אני ידעתי להכווין לבית הזה, כי ראיתי את המיקוד על ערימת דואר ישנה. הם היו ערוכים לקראתנו לשהות של כמה ימים, לא של חודשים. בימים הראשונים כל אחת קיבלה פיג'מה חדשה מהניילון וקליפס לשיער. הייתה להם עזרה ראשונה שנועדה לטפל בפצעים הראשוניים, לא תרופות ארוכות טווח. היה להם המון קלונקס כדי להרגיע אנשים. אבל בטח שלא מייצבי מצב רוח, נוגדי חרדה ודיכאון או ונטולין".
חשבת לברוח?
"אין לאן, ואתה יודע שזה מסוכן. כי צה"ל הוריד את הבית שלידך. בהתחלה יש בך חתיכה כזאת שעדיין מרחמת על אוסאמה שבוכה, כי הילדים של השכנים שהוא מכיר מתו, וזה עצוב. בימים הראשונים אני ויגב ראינו אל-ג'זירה, ושם אתה לא רואה חטופים או נרצחים. כשאמרו לנו 'חטפנו 250 ומשהו מכם', אני ויגב צחקנו. היה ברור לנו שהם מגזימים. באיזשהו שלב אני מבינה שזה אפשרי. כי אני עוברת בין מתקנים ורואה פרצופים אחרים, וכל פרצוף כזה מספר לי על הפרצופים שהוא פגש, ואתה מבין שזה כבר לא כזה קטן כמו שחשבת, ושאנחנו לא כאלה גדולים כמו שחשבנו.
"אני פוגשת קשישים מנירים, ואת חנה פרי, חברה של סבתא שלנו, ואת אלכס דנציג וחיים פרי. כל בן אדם שאתה פוגש, אתה רוצה לקחת את הסיפור שלו איתך כדי להעביר אותו הלאה, כי מהר מאוד אתה מבין שאנשים זה דבר שבא והולך, שהם כל הזמן מפרידים ועושים ג'ונגל כזה".
"בהתחלה לא הפריע למחבלים שאנחנו יחד, אבל מהר מאוד גילינו שחמאסניקים הם לא רומנטיקנים גדולים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אותך ואת יגב לא הפרידו.
"בהתחלה זה לא הפריע להם שאנחנו באים בתור סט. הם הבינו שביחד אנחנו יותר רגועים, אבל מהר מאוד אתה מגלה שחמאסניקים הם לא רומנטיקנים גדולים. לא אכפת להם שזה בעלי ושהוא חולה ושאין מצב שאני עוברת לישון על המזרון בפינה השנייה של החדר. זה מגיע למצב של משא ומתן, איך מותר או אסור לנו לגעת אחד בשנייה, והאם מותר לי להחזיק את היד שלו ביום או להתחבק בלילה. מההתחלה אני דואגת שיהיה לי ביד משהו להגן על עצמי, ובאחד הלילות אני מתעוררת מתזוזה ומגלה שהם רוצים להכות את יגב כי הוא נוחר, מה שגרם לי אוטומטית להרים מזלג ולתקוע אותו ביד של המחבל, אותו מוסטאפה שאיתו התווכחתי בשחרור".
חתיכת אומץ יש לך.
"בשבי יש דברים שאתה לא זוכר ויש דברים שאתה לא יכול לשכוח. כשאתה מנסה לעצור דימומים של קשיש או להיאבק על מקלחת בשביל ילדה צעירה או על תרופות עבור חטופה שלא יכולה לדבר או מתביישת. אז להרים את הראש ולהיות המג'נונה איפה שצריך - לפעמים זה עוזר, לפעמים זה מכניס אותך לצרות ולפעמים זה מונע מראש שיתעסקו איתך. אבל אני גיליתי שאני לא יכולה לזייף את זה יותר מדי. שאם מקללים אותך, את מקללת בחזרה, ואם מרביצים לך, תגני על עצמך ותרביצי בחזרה. כי כשאת ילדה שקוראים לה רימון ויש לה משקפיים והיא קוראת בהפסקות במקום לשחק, אז את חוטפת הרבה וצריכה לדעת להגן על עצמך".
בהתחלה אתה מסתכל על החלון כאילו עוד רגע מסתערב ישלוף אותך כמו בפאודה. כשהתחילו עם רשימות וביקשו פרטים ואזרחויות זרות, הבנתי ששום דבר לא קורה כמו שחשבתי
הגיע ודרש את פרטה החטופים - בעברית. סינוואר
(צילום: Adel Hana, AP)
בשלב כלשהו, כשרימון נמצאת יחד עם עוד חמישה חטופים ובהם בעלה, מגיע לחלל שבו הם מוחזקים אדם חשוב. "אחר כך", היא אומרת, "אני מגלה שזה סינוואר. באותו הזמן, מבחינתי זה היה אדם מאוד בכיר שהגיע עם מחברת ורוצה שאכתוב לו את פרטי החטופים בעברית באותיות דפוס, כי זה מה שהוא יודע לקרוא, וגם באנגלית. הוא אומר שנצטלם כולנו בווידאו ונגיד שם, גיל, מאיפה אנחנו ומה מספר הזהות שלנו. סינוואר מדבר איתי באנגלית, ואומר שנראה שיש לי ראש טוב על הכתפיים ו'בואי נדבר'.
"הוא רוצה לדעת איך התנאים שלנו, איך מתייחסים אלינו, ואני אומרת לו: ׳מעולה ששאלת, יש לי מלא לספר לך, אבל לפני כן, אני רוצה לבקש משהו. תבטיח לי שאחרי שאני מסיימת, אתה מוריד אותי ואת יגב למנהרות ושם אותנו עם חוטפים אחרים, כי אלה מתייחסים אלינו בצורה מאוד אכזרית'. והוא לוחץ לי את היד ובאמת מקיים אחר כך את ההבטחה ומוריד אותנו למנהרות אחרי שקיבלנו כוס תה חם ויגב קיבל משאף. את המשאף הזה החבאתי בחזייה. מהר מאוד למדתי שתחתונים וחזייה זה המקום להחביא דברים בעזה, ושהמכסה של משאף הוונטולין זה מקום טוב להחביא בו פתקים קטנים מקופלים עם ציורים שקיבלתי מילדים".
ומה עם להגיד לסינוואר לשחרר את יגב?
"היה ברור שזה לא בתפריט. והיה גם ברור שאם הם יוצרים תעמולה פוליטית, כנראה שאנחנו לא עומדים להשתחרר. אחרת הוא לא היה עובד על זה. זו הייתה מכת אגרוף לבטן. את מבינה שזה נמצא בשלב של משחקים פוליטיים וצילומי סרטונים מרושעים אחד לשני. בימים הראשונים אתה מסתכל על כל חלון כאילו עוד רגע נכנס מסתערב ושולף אותך לתוך מסוק, כמו פרק מפאודה. כשמתחילים עם רשימות ומניפסטים ומבקשים פרטים ואזרחויות זרות, ומתחילות התארגנויות לטווח ארוך, את מבינה ששום דבר לא קורה כמו שחשבנו שיקרה".
כתבנו במחברת את רשימת הדברים שנעשה כשנשתחרר. אחד מהם היה לסיים לעבוד על הילדה שלנו. המחזור שלי הפסיק ובחרנו להאמין שזה היריון, למרות שידעתי שזה לא
רימון בוכשטב-קירשט
(צילום: ריאן פרויס )
הזוגיות הצמודה בין יגב לרימון גורמת למחבלים כאב ראש. מתחילים מאבקי שליטה שמסתיימים בכליאה של השניים בכלוב בתוך מנהרה בחאן יונס וגם בעינויים קשים, בעיקר לרימון. "אני חושבת שבאנו להם מאוד לא טוב. כל הזמן אנחנו מחזיקים ידיים, מתחבקים, מדברים אחד עם השני. יש לנו מחברת, אנחנו מתעסקים בה, משחקים ארץ עיר, אנחנו לא מתאימים את עצמנו לסיטואציה. ואם נרדמים, יגב מתחיל לנחור, וזה עושה להם רעש בלילה, והם לא אוהבים את זה. שם הבנתי שצריך לישון במשמרות. בגלל זה רציתי שסינוואר יוריד אותי למנהרות, כי שם אפשר לדבר.
"אנחנו מדברים על הכל - למה ולמי אנחנו מתגעגעים, מה מפחיד אותנו. בעמוד הראשון או השני במחברת כתבנו את רשימת הדברים שנעשה כשנצא מעזה. מספר 1 - לשנות את שם המשפחה שלנו. יגב רצה שזה יהיה קירשט-בוכשטב, ואני רציתי בוכשטב-קירשט ובגלל שיצאתי ראשונה וגם בחיים, ניצחתי.
"מספר 2 - לסיים לעבוד על הילדה שלנו דליה עזה בוכשטב-קירשט. במשך כל החודש השני של השבי לא התקלחתי. גם המחזור הפסיק להגיע, ולמרות שמאחורה בראש ידעתי שזה בגלל שירדתי מלא במשקל כי אני רואה שהעצמות מתחילות לבלוט לי, אנחנו בוחרים להאמין שזה בגלל שאני בהריון, ושאם אנחנו יוצאים עם ילדה אז וואלה, היה שווה את זה. דמיינו שזו ילדה וכבר ניסחנו הודעות ומסרים בשבילה.
"מספר 3 - לעבור למושב, על זה דיברנו עוד לפני החטיפה. וגם אמרנו שהפעם לא מוותרים למדינה. אני כבר הבנתי שאני בתוך חוויה מאוד טראומטית, והולכת לצאת ממנה פצועה עוד יותר ממה שנכנסתי, ואמרנו שלא ניתן למדינה להתחמק מאחריות".
באותם ימים מתחילות פעימות השחרור הראשונות. בוכשטב-קירשט יודעת שהיא לא נמצאת ברשימה המיידית, כי היא בשנות השלושים לחייה, לא אמא ולא קטינה. הוריה אפילו קיבלו מסר, "אל תצפו". אבל אז קרה משהו ששינה הכל: החטופים שיצאו החלו לספר על העינויים שעוברים בני הזוג, והמדינה מבינה שדחוף להוציא החוצה את מי שאפשר, גם במחיר השארתו של השני.
ירדן ביבס מקבל רשות לנסות להרגיע אותנו. הוא אומר לי ׳רימון, תאמיני לי, אם מישהו יודע מה זה להיקרע ממי שאתה אוהב בתוך הגיהינום הנוראי הזה שנקרא עזה, זה אני׳
"בימים של השחרורים, בגלל הזזות של חטופים ממקום למקום, חולפים מול פניי בדרך החוצה חטופים אחרים, ולכולם אני אומרת: 'תספרו. תגידו מה עושים לנו', ומתכוונת גם לזה שאנחנו בכלוב, בבידוד משאר החטופים. יחד עם זאת, היה לי ברור שלא מפרידים בין בעל לאישה. אבל יום אחד חטוף עובר מול הכלוב, ומבשר שכרגע הופרד מאשתו ומנפץ לנו את האשליה.
"אני זוכרת את יגב אומר שיט, ושנינו מתקפלים, מתחילים לבכות ומתמוטטים, וירדן ביבס מקבל רשות לנסות להרגיע אותנו. הוא אומר לי ׳רימון, תאמיני לי, אם מישהו יודע כמה זה קשה, ומה זה להיקרע ממי שאתה אוהב בתוך הגיהנום הנוראי הזה שנקרא עזה, זה אני'. והוא מחזיק לי את היד. כי וואלה, היינו מחזיקים שם אחד לשני את היד לפעמים. פשוט בשביל לזכור שיש עוד מישהו בקצה השני. ואני אומרת להם: 'קחו את חיים, קחו את אלכס, קחו את יורם, תוציאו את ירדן, ואת נדב', ו'הנה אני לא דורשת הרבה, לא תרופות, ולא נייר טואלט, אני מוכנה להישאר פה, עם כל הפרעושים, עם השן השבורה והפרצוף השבור'. אבל הם מתעקשים שזו חייבת להיות אני".
סצנת הפרידה היתה קורעת לב. "אני אומרת ליגב: 'באבי, אני אוהבת אותך', והוא אומר לי, 'אני אוהב אותך'. ואנחנו מתנשקים, ואני מבקשת מירדן לשמור עליו. לוודא שהוא אוכל, עושה פיפי. אומרת להם: 'תשמרו אחד על השני', וזוכה לראות את יגב מחוץ לכלוב, עומד על שתי רגליים, עם שאר הגברים, אומר לי כמה שהוא אוהב אותי ושכל עוד אני בסדר גם הוא בסדר. ואז אני לוקחת ימינה במנהרות, ממשיכה לצעוק לו 'באבי אני אוהבת אותך'".
רימון ומירב טל משתחררות מהשבי
(צילום: AFP)
רימון חוזרת אל העולם שמעל המנהרות ב־28 בנובמבר 2023. "הגברת של הצלב האדום רצה אליי כולה מחייכת, ואני אומרת לה: 'איפה לעזאזל היית?'. כל כך חיכינו להם ב-7 וב-8 וב-9 באוקטובר, ובכל פעם שנופלת לך ציפורן שהם תלשו לך או מתקלפת לך כוויה, וכשאת צריכה ליישר מחדש את היד שהם שברו. והם לא מגיעים בשום שלב. ואחר כך בפגישה בבית הנשיא, הגברת הזו עוד מנסה לדבר איתך על בלתי מעורבים. ואז את מראה לה את הצלקת ומסבירה שהיא הגיעה מילד בן ארבע שזרק לך לבנה על הראש בדרך הלוך, כי הורים שם לוקחים את הילדים שלהם בני הארבע לאירועי זריקת בלטות על חטופים".
את מאמינה בשלום, בנורמליזציה?
"אני זכיתי להכיר את ההון האנושי שנמצא מהצד השני של הגדר, ולא הייתי בונה על שום שלום איתם בזמן הקרוב. ראיתי איך הם מתנהגים עם אנשים ואיך הם מתנהגים לילדים ולקשישים וסתם מתנהגים ברחוב, רק בגלל שאתה חטוף. לא הייתי בונה על קואליציה של אנשים שוחרי שלום שממתינים מעבר לגדר כדי לחיות איתי כתף אל כתף".
כשחזרת ראו בך גיבורה, מישהי שהישירה מבט אל המחבלים.
"קודם כל אני לא מרגישה גיבורה בשום שלב. אני מרגישה בעיקר אשמה וחרדה. אני חיה עם פלאשבקים בלתי פוסקים, התקפי חרדה שלא נגמרים, טריגרים שמציצים מכל פינה. אני תמיד מחפשת דרכי מילוט או איך לברוח החוצה, מה שלא היה קודם. ואם יש איתי מישהו שאני אוהבת, אז כל הזמן אני מתכננת איך להגן עליו ואיך אני סוגרת את הסיטואציה הזאת הפעם בצורה אחרת.
"היו בקרים שלא יכולתי להרים את הראש מהכרית בלי לפרוץ בדמעות או להיכנס להתקף חרדה, או להתעורר מהצרחות של עצמי. אני יכולה להתעורר במיטה רטובה שאין עליה כלי מיטה, כי שחזרתי איזושהי סצנת קרב בראש שלי, וזרקתי הכל החוצה. בכלוב בעזה הייתה קופסה של אוכל לחתולים, אז כל בוקר כשאני מאכילה את החתולים שלי, יש לי טריגר.
"יש לי בבית שלושה מקררים עמוסי מזון, בכל חדר בבית יש מזון או כלי נשק כלשהו. במקום קופסה אחת מכדור השינה שאני לוקחת, יש לי ספייר, איזה שישים. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למושב זה להקים גדר, עם מטר בטון לתוך האדמה. בקול רם הסברתי שהכלבים שלי חופרים, אז כדאי שיהיה, אבל לעצמי אני יודעת שזו הדרך שלי שאף אחד לא מתוכנן ייכנס. היום פלדלת ומצלמות זה מאסט מבחינתי".
כשחזרה, כמו שהבטיחה לעצמה, העבירה רימון מסרים מאנשים שפגשה במנהרות. והיה לה גם מסר אחד שלא הגיע ליעדו. "היה לי בפה מסר מירדן, חברנו הטוב, לשירי, במחשבה שהיא חיה", היא אומרת בכאב.
"כשחזרתי גיליתי את הפנים היפות של עם ישראל. מצד שני, חשבתי שנתניהו יגיע להתנצל בפניי"
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
והיה גם מסר אחד, שאותו לא זכתה לשמוע בעצמה. "כשחזרתי גיליתי את הפרצוף היפה של עם ישראל, ואיך הוא מתגייס למענך, ורתום להחזרה של החברים והמשפחה שלך. ומצד שני, וואלה, אני חשבתי שבחדר שלי בבית החולים, ראש הממשלה יגיע להתנצל בפניי על זה שנחטפנו, ועל זה שבעלי עדיין שם. ואחר כך שהוא יתנצל בפניי כשבעלי נרצח בשבי, בגלל דברים שהמדינה הזו עשתה. את חושבת שנחזור למדינה אחרי שינוי רדיקלי, שינוי קיצוני, אבל חזרנו לאותה מדינה, עם אותם מנהיגים, אנשים שעומדים מאיזושהי סיבה הזויה עם הידיים על המושכות, אותם אנשים וכלום לא השתנה".
שבוע שהתה במתחם החטופים של איכילוב ואז עברה למלונית, כדי להיות לצד אביה שקיבל באותו הזמן טיפולים במחלקה האונקולוגית, וגם כדי להמשיך להיות קרובה לרופאים ולשאר הגורמים המטפלים בה. מבית החולים יצאה לדירת מפונים בתל אביב, לצד הוריה ואחותה, ואז התחילה לחפש בית במושב, כמו שהבטיחה ליגב.
בבית שמצאה במושב תדהר חיכו לו הכלבים, החתולים וגם וויסקי ושמפניות. אלא שיולי 2024 הביא איתו סימנים מבשרי רעות. "התחילו להגיע אלינו דברים שידענו שאומרים לאנשים לפני החדשות האחרונות. ידענו שסרטון זה סימן רע, ש'נותק הקשר עם' ו'חשש כבד' זה 99% רע. אבל לי זה לא שינה, כי בכל פעם שבאו ואמרו לי דבר כזה, הרגשתי שאני צריכה להחזיק יותר חזק באמונה שיגב יחזור. דיברתי אליו: 'תחזיק מעמד, אני יודעת שזה חרא, אני יודעת שכואבת הבטן וכל הגוף מגרד והנשמה שורפת, והזמן לא זז, אבל בסוף של זה מחכה אני, וכבר עברת פעם גיהינום ויצאת ממנו'.
בהלוויה של יגב נתתי הצגה של אדם רציונלי, אבל בפנים הייתה רימון קטנה שפשוט נאחזת ואומרת: ׳לא פתחת את הארון, לא ראית את שאריות הגופה בעיניים שלך. אולי זה מישהו אחר
"כשיצא הסרטון של חמאס שהודיע כי החטוף יגב מת בגלל מחסור באוכל ובתרופות, שם כבר הרוב האמינו שהוא איננו. אבל אני אמרתי: 'השארתי את יגב במשקל תקין, אז לא יכול להיות שהוא הספיק למות מחוסר מזון, והוא באמת צריך תרופות אבל לא מצילות חיים. תמשיכי להאמין, הוא יחזור הביתה'".
לפי הפרטים שנמסרו אחר כך, יגב בוכשטב נרצח ב-14 בפברואר 2024 לצד חמישה חטופים קשישים. את הבשורה הוודאית על מותו קיבלה אשתו ביולי, ובאוגוסט הוחזרה גופתו לישראל. "בהלוויה שלו וגם אחרי", היא אומרת, "נתתי הצגה של בן אדם רציונלי שמבין את הבשורות שהוא קיבל ואת ההשלכות, ומבין שכל העתיד שדמיין לעצמו כבר לא הגיע. אבל בפנים הייתה רימון קטנה שפשוט נאחזת ואומרת: 'את לא פתחת את הארון, לא ראית את שאריות הגופה בעיניים שלך. אולי זה מישהו אחר, שדומה ליגב, עם אותו סוג דם, ועשו פה טעות והיה בלבול'. היינו מתים על תוכניות כאלה, סיפורים של אחד למיליון. כשהיינו שם אמרנו: 'וואו איזה סיפורים יש לנו לספר לילדים ולנכדים'. כמו זה שאתה חופף לבן הזוג שלך את הראש באסלה, כי אין מקלחת והראש מלא בפשפשים, וירדן מבריח לנו פקק עם קצת סבון נוזלי ומביא לי אותו דרך הסורגים'".
מה את יודעת על הדרך בה יגב מת?
"אני יודעת שירו בו, יודעת איפה ירו בו. לפי התנוחה שבה הוא נמצא, עובר מכורבל, אני מבינה שהוא ידע שהוא הולך לחטוף כדור. ואם לצידו שוכבים חמישה קשישים, אז תעשי את החשבון של מה הוא היה צריך לראות, כנראה. יש רגעים שאני מרגישה בת מזל. ויש רגעים שאני רוצה להיות שם בחאן יונס מתחת לאדמה, בתנוחת עובר, מכורבלת עם יגב. כשאני הכפית הגדולה, והכדור עובר דרך שנינו, ויש ימים שאני שמחה שחזרתי בחיים".
רימון מעולם לא ביקשה דבר מהציבור. מחייה הקודמים נשארו לה בעלי החיים שכמה מהם מתו מאז, ושיח פלפל אחד ששרד, "בעצם ילד של שיח הפלפלים שלנו מנירים". אלא שלפני ארבעה שבועות הרגישה שהחיים סוגרים עליה, וביקשה, לראשונה בחייה, עזרה. בפוסט חשוף בפייסבוק כתבה שמלבד עזרה כלכלית, היא מחפשת בית לשניים מתוך ארבעת הכלבים שלה ושל יגב, כיוון שאינה בנויה יותר לגדל להקה.
הפוסט נגע לליבם של אנשי התוכנית "הצינור", אשר פתחו למענה קמפיין תרומות שגייס כ-800 אלף שקלים. אבל הסכום הזה הוא רק טיפה בים המציאות הישראלית היקרה, ובסוף השבוע הזה ייפתח באתר גיב-בק לינק ייעודי לטובת רימון, כשהיעד הוא כ-2.5 מיליון שקלים. הכסף שנאסף מקרן הצינור יהיה הסכום הראשוני שיועבר לשם.
"בהתחלה חיפפתי קצת בשיקום שלי כי לא היה אכפת לי ממה שקורה איתי. היה בי חלק שכעס כשראיתי זוגות שכן התאחדו. איך יכול להיות שאנשים אחרים חוזרים בחיים, ויגב לא?"
"אנשים טועים לחשוב שברגע שיצאת מהמנהרה, אז יצאת מהמנהרה", היא אומרת. "הם טועים לחשוב שהחטופים שחזרו יושבים על מיליונים, מסודרים, פיקס, ולא צריכים דבר. יש עוד הרבה ריפוי לעשות. אתה לא בן אדם מהשורה, ולא משנה אם עברו אלף ימים, או חיסלו את השובה שלך, או היתה לך תכנית שיקום יפה שבנו לך כשחזרת. כי מאז עברת גלגולים ויש לקום על הרגליים וליפול שוב, להילחם על כל יום ועל כל נשימה ועל כל צעד".
המדינה לא עזרה?
"בהתחלה קיבלנו מעטפת מטורפת, אבל מהר מאוד היא התחילה לנשור. קודם כל, כי המערכת בנויה כדי לשכוח טראומה. להשכיח אותנו כמה שיותר מהר מהתודעה ולחזור לתמונות ניצחון, שיקום והתחלות חדשות. אבל וואלה, אני לא מתביישת להגיד, עבר כך וכך זמן מאז שחזרתי, עם כך וכך פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופות וטיפולים, ועדיין כל יום אני במתקפה, עם חרדה ופלשבקים וסיוטים, נאבקת לפעמים רק כדי לפתוח את הדלת בבוקר, שלא לדבר על לצאת החוצה מהשער ולזרוק את הזבל.
"בהתחלה חיפפתי קצת בשיקום שלי, דילגתי על שלבים, כי לא היה אכפת לי ממה שקורה איתי. כשראיתי, למשל, זוגות שכן התאחדו זה כאב, וגם יש חלק בתוכך שכועס, כי יגב הוא הבן אדם הכי טוב עלי אדמות. איך יכול להיות שאנשים אחרים חוזרים בחיים, ויגב לא? עכשיו אכפת לי. מעצמי, מהחיים שלי, מזה ששרדתי, ואם אני חיה, אני צריכה לנצל כל רגע. אבל יש לי עוד חתיכת דרך".
הפוסט של רימון הביא לחייה אנשים טובים שרק רוצים לעזור. אחת מהם היא רעות צוק, פעילת בעלי חיים מהקריות, שהזדעזעה מחוסר התמיכה הממשלתית בחטופים בכלל ובבוכשטב־קירשט בפרט. מאז שהכירו היא מקדישה לה את כל זמנה, דואגת לחבר אותה עם אתר גיב-בק, מצאה עבורה את רופא השיניים ד"ר נתנאל יוסופוב, שהחליט ש"משימת חייו" כיום היא להעניק לרימון את החיוך שהיא כה זקוקה לו, ללא כל תמורה, וגם מטפלת באמנות שהתנדבה לעזור, זאת בניגוד למשרד הבריאות שדווקא החליט לקצץ במשאבים המופנים אליה.
גם אורזות צפויות להגיע אליה בעוד כמה ימים כדי לסייע לה במעבר למושב אבשלום, הקרוב יותר לקיבוצה מגן. כמו בכל בית אליו היא עוברת, גם שם יהיה חדר עם התופים שיגב קנה לה כמתנה לחתונתם, והגיטרות שייצר, והפוסטרים הצבעוניים והאופטימיים שזאב אנגלמאייר יצר עבורה הן בזמן השבי והן לאחר שחזרה.
"יש רגעים שאני מאושרת, אבל זה בעירבון מוגבל. עדיין לא חייכתי כמו לפני עזה"
(צילום: ריאן פרויס )
בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה מוחקת מזכרונה את הימים הקשים בחייה. "למחוק את החטיפה", היא מסבירה, "זה למחוק את יגב מהחיים שלי. את ההרפתקה האחרונה שבה היינו ביחד. כמו שאין בגוף שלי צלקת אחת שאני רוצה למחוק".
את קוראת לזה הרפתקה? זה מונח חיובי.
"זה מי שאנחנו, עם בדיחות שחורות שהתחילו 30 מטר מתחת לאדמה, בחניון. גם שם היו לנו הרבה דברים אופטימיים. שמרנו על האהבה שלנו, ציינו את יום השנה שלנו, וכשלא ראו, מצאנו רגעים קטנים בהם אהבנו אחד את השני".
למרות הקושי, יש לה גם זוגיות חדשה. כמו יגב בזמנו, גם הוא ידיד טוב מהעבר, ומתמודד עם פוסט טראומה. רק שהפעם גם היא. "זה תיק להיות איתי", היא אומרת. "תיק מאוד רציני. אני ממשיכה כי זה מה שיגב היה רוצה בשבילי, וזה נמצא ב-DNA שלי. אני דור שלישי לניצולי השואה, וסבא שלי משה ז"ל איבד בשואה את הכל ואת כולם, ואז פגש את סבתא שלי. בן זוגי מבין שיגב זה משהו קדוש, והזיכרון שלנו הוא קדוש. והוא מקדש את זה. התמזל מזלי".
יש רגעים בהם את מאושרת?
"יש רגעים שאני מאושרת, אבל זה בעירבון מוגבל. עדיין לא חייכתי כמו לפני עזה, וכנראה לא אחייך כך יותר. וגם אם אני מחייכת, אוטומטית יש קווץ' בבטן, כי התרגלת שאסור לך לשמוח. ואם אתה שמח לרגע, הגוף נכנס לחרדה. למה אתה שמח? גם בתוך היום הכי מוחזק מגיעה התפרקות, ומגיע הלילה ומגיעים סיוטים, ובסיוטים אתה לא שולט. ושם הכל נוכח ומשוחזר. לפעמים אחרת, לפעמים אותו הדבר.
"אני שונה מאוד ממי שהייתי לפני 7 באוקטובר. למדתי דברים שאי אפשר למחוק. למדתי שאין סוף טוב. למדתי שלא כל המשאלות שלנו מתגשמות בסוף, ולא הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, ולא תמיד כולם חוזרים הביתה בחיים, מנופפים לשלום וניתנים להרכבה מחדש. אני אדם שונה היום, לטוב ולרע. יותר קשוחה במקומות מסוימים, וחלשה באחרים. ושגם כשאתה מגיע לפסגות, וחושב 'הידד, אני משחק כמו שצריך, אני בדיוק מתקדם', אז אפשר ליפול ולקחת רוורס של כמה חודשים בהתקדמות. אף פעם לא הייתי קלה, אף פעם לא הייתי טיול בפארק, אבל עכשיו אני בהחלט תיק".
"רימון לא נשארת לבד": לתרומות וסיוע לרימון לחצו כאן
