צמרת הפרקליטות והייעוץ המשפטי סובלת כבר שנים רבות ממחלה גנטית־ארגונית של נישואי קרובים. המנגנון, שמשכפל את עצמו לדעת, מייצר סדרות בכירים שגדלו כולם באותן ערוגות מוגנות של מחלקת הבג"צים או ייעוץ וחקיקה. התוצאה היא ניוון מקצועי עמוק שמשולב בניתוק מהציבור. את המחיר משלמים כל הבאים במגע עם המערכת: מחשודים וקורבנות עבירה ועד לעותרים נטולי קשרים.
הדברים הכואבים שנשאה אתמול בכנסת טאיסיה זמולצקי, נפגעת העבירה בפרשת "משחקי חברה", לפיהם "אנשי הפרקליטות במשך 13 שנים גורמים לי לעינוי דין", מייצגים, למרבה הצער, רבים מדי.
כחלק מהשכפול, מתבצע גם חיסול של כל מי שיוצא מהשורות ומאיים על המחשבה האחידה. ההיסטוריה של צמרת הפרקליטות והייעוץ רצופה בגוויות מקצועיות של אנשים מעולים, שכל חטאם היה שביקרו את המערכת מבפנים וניסו לאתגר אותה. הם נתקלו מיד במכונת רעל ממסדית חסרת רחמים.
השופטת הילה גרסטל, נשיאת בית משפט מחוזי מוערכת שהגיעה לשמש כמבקרת הפרקליטות, נשחטה בראש חוצות כשטענה ש"בפרקליטות יש משהו חולה, שי ניצן לא ראוי לתפקיד פרקליט המדינה".
גם עו"ד אורלי בן־ארי גינסבורג, שעבדה בפרקליטות 27 שנים וזכתה לשבחים, הפכה ל"מינוי הרסני שדגל שחור מתנוסס מעליו" ול"חיילת" בשירות שר המשפטים הלעומתי אמיר אוחנה, ברגע שהסכימה לשמש כמ"מ פרקליטת המדינה בניגוד לסדר הירושה.
אפילו עו"ד דן אלדד, אחד הפרקליטים המוערכים, האהודים והישרים ביותר שכיהנו בפרקליטות, זכה לזריקות רעל מוגברות כשמונה לתפקיד. הוא תואר כ"סוס טרויאני" שבא להרוס את המערכת מבפנים — רק משום שלא הסכים להתכופף לפני החבורה ששלטה בפרקליטות וראתה את הכהונה כשייכת רק לאנשיה.
כעת הגיע תורה של יעל קוטיק, היועצת המשפטית של משרד המשפטים. ברגע שהעזה לסטות מהשורה ולגלות עצמאות מקצועית (נגד דעת היועמ"שית), הופעל נגדה המנגנון המוכר. תחקירי-רפש ורמזים על שלדים נוראיים בארונה הופצו לכל עבר במאמץ להטביע את דמותה בבוץ. למשל נטען שהיא כה "לא יעילה" עד ששמה הפך במשרד לפועל — לְקָטֶק — כלומר למרוח את הסיפור (מבדיקה שערכתי עם עשרות פרקליטים, איש לא מכיר את הבדותה הזו).
אתמול היא העידה בעצמה ש"מעת שפרסמתי חוות דעת מקצועית, אני נתונה למתקפה יום יומית חסרת רסן, הכוללת השמצות ונסיון לפגוע בשמי הטוב".
המחיר הכבד של תרבות זו משתקף בנתוני האמון בפרקליטות ובייעוץ המשפטי, שצנחו לשפל היסטורי. אלא שכתמיד, בכירי המערכת אינם מוטרדים. לעולם יימצא האשם החיצוני התורן. פעם טוענים ש"אין פלא שלא אוהבים אותנו, הרי איננו מחלקים פרחים אלא כתבי אישום", ופעם מאשימים את "מכונת הרעל של נתניהו שעושה דה־לגיטימציה למערכת". שתי הטענות מוצדקות כשלעצמן, אך אינן מסוגלות להסביר את עוצמת הנפילה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי הן גם לא מסבירות מדוע הביקורת הנוקבת שמתחו חסידי המערכת — רופאים משפטיים, שופטים ואנשי אקדמיה — נופלת על אוזניים ערלות. אפשר שזה משום שבמועדונים הסגורים שאון המקהלה האחידה מחריש כל ניסיון לשיר בסולם אחר.
אימוץ דפוסי הפעולה הרעילים של הצד שמנגד משרת, באופן אבסורדי, דווקא את המבקשים להחריב את המערכת. אם לא נשכיל לטהר את השורות באמצעות הזרמת דם משפטי חדש — שיביא עמו תפיסות עולם משפטיות שונות ואומץ אינטלקטואלי — המערכת תאבד את שארית חיוניותה ותיוותר לשמחת אויביה ללא "מערכת חיסון" רעיונית.
וכשמערכת אכיפת החוק דועכת אל תוך הניוון של עצמה, החברה הישראלית כולה נותרת חשופה לכל רוח. ראו הוזהרנו.
